גם כלבים מתאבלים!

זו הייתה שנה עצובה. הייתי השנה בשלוש לוויות, כולן של אנשים צעירים מדי.

אבל אני רוצה לספר לכם  על צ'לסי, הכלבה של צחי.   

צחי, שהיה לקוח שלנו יצא לריצה- שגרה של כמעט כל יום.

יצא ולא חזר.

דום לב בגיל 57.

אתה קורא על זה בעיתון. אבל לא מאמין שזה באמת קורה לאנשים שאתה מכיר.

 

השבוע ראיתי את צ'לסי כלבתו , לראשונה מאז נפטר .

כמו שאומרים על ילדה שהיא ילדה של אבא , ככה הייתה צ'לסי. כלבה של אבא שלה .  ישנה לידו, הייתה אתו. אפילו לריצות הייתה יוצאת אתו מוקדם בבוקר. אבל לא לריצה הזו..

היה ממש מוקדם בבוקר, והיה קר, צ'לסי המשיכה לישון ולא ידעה שלא תראה את אהובה יותר.

כשלא חזר הביתה היא לא ממש הבינה מה קורה.  היא הסתובבה חסרת מנוחה, באומללות.

בתום השבעה  נלקחה לקבר.

בשבעה עוד אין מצבה. יש רק תלולית חול עצובה.

צ'לסי רצה לתלולית, והתחילה לחפור במה שנראה כמו התקף טירוף. באובססיביות., ללא הפסקה

. המשפחה נאלצה להציב כיסא  כדי למנוע את החפירות.

ואז זקפה ראשה והתחילה לבכות.  יללות  עמוקות, היסטריות, שמעולם לא השמיעה.

היא יודעת.

כשלוקחים אותה לבקר את הקבר היא ממש מאושרת. היא באה לבקר את צחי שלה. היא משתחררת מהרצועה ורצה אל הקבר- את הדרך היא כמובן זוכרת.

ומתיישבת במקום.

ולא מסכימה ללכת הביתה.

בלילות היא מסתובבת חסרת מנוחה. ישנה בכל מקום בבית חוץ מאשר במיטה הקטנה שלה , עליה ישנה כל לילה כשצחי עוד היה בבית. .

השבוע היא באה למרפאה,ששה חודשים מאז המוות.

לראשונה בחיי ראיתי כלבה שהלבינה כולה, בבת אחת.  כלבה צעירה  בת שש שהלבינה תוך ששה חודשים.

גם כלבים מתאבלים.

                                                    

צ'לסי היא כלבה אמתית, ולצערי הרב גם הסיפור הזה . כשביקשתי מורד, אשתו  , רשות לכתוב על צ'לסי , אמרה לי שגם היא כתבה.  היא כותבת הרבה יותר יפה ממני.  הנה הקישור.

http://saloona.co.il/veredfishbein/?p=53

לזכרו של צחי פישביין, ז"ל.