הטלפון מצלצל בעשר בלילה. אני עונה.
דבר ראשון שואלים אותי אם אני יודעת לטפל בתוכים. לגיטימי.
ואז , מתארים לי תוכי שנשמע חולה. באמת חולה, מזה יומיים.
אני ממליצה לבעלים שיביא את התוכי עכשיו. עשר בלילה.
אבל הוא צריך לדעת שביקור עכשיו עולה יותר מאשר ביקור בשעות הרגילות. הגיוני, לא?
הבנאדם אומר לי: תשמעי, תשמעי, תשמעי. כפרה. את אוהבת חיות, נכון? אז את תראי אותו עכשיו במחיר של מחר בבוקר. זהו.
אני עונה לו. כשאני בודקת פציינט בלילה זה עולה יותר..
אומר לי כפרה, כפרה, כפרה. (כך במקור) את לא מבינה. התוכי עלה לי אלפיים דולר. את תראי אותי עכשיו , ובמחיר של הבוקר.
אמרתי לו: אני לא כפרה. אני רופאה.
ענה לי בעצבים: אה, את עם האף למעלה? וסגר את הטלפון.
דביל
ואת מלכה
לגמרי. כלומר החלק הראשון. אני אפילו כבר לא מתעצבנת.
לקח לי שנייה להבין אותך. וממש אהבתי. 🙂
ידעתי שתעריכי 🙂
איזה חוצפן!
נכון… אני נתקלת בכאלה. אבל הוא היה כל כך אסרטיבי. ..
כל הכבוד שעמדת על דעתך ולא ויתרת לאידיוט הטלפוני
נראה לך?… אני כבר משופשפת ומנוסה…
כזה חצוף! אבל ממש.
כל הכבוד שלא נתת לו לשחק את המשחק שלו.
חצוף ואסרטיבי. אבל הוא לא יחיד. לצערי. ברור שאני לא משחקת את המשחק שלו:) אין מצב.