הגוזל שרוצה לחיות

לאקי – איך שאבא שלו קורא לו, או גוזלי, איך שאני קוראת לו , הגיע אלי  קטנטן בן חודשיים. ערום , רועד, ולא מסוגל לעכל את המזון שהוא אוכל.

זו בעיה מוכרת בגוזלים.  הדייסה שהם מקבלים לא מתעכלת אלא נשארת בזפק (חלק של מערכת העיכול).

אם מגלים  בזמן ואם יש מזל, הרבה מזל – ניתן לטפל בזה. אבל  בהרבה מקרים הגוזל ימות.

זה לא רק שהאוכל תוסס ונשאר במקום ולא מגיע לאן שהוא צריך להגיע, הגוזל מתחיל לסבול מתת תזונה  (כי האוכל לא נספג ולא מגיע למקומות הנכונים) ומפיגור התפתחותי.

גוזלי  הגיע  במשקל  של 260 גרם, רעב כמו שרק תינוק יכול להיות- ועם זפק נפוח ומלא במזון.

נתתי לו אנטיביוטיקה וחומר נגד פטריות והתפללתי.

אחרי כמה ימים הוא חזר במצב גרוע יותר. הפעם , חוץ מהזפק כל הבטן היתה נפוחה ומלאה בגאז.

החלפתי לו אנטיביוטיקה והוספתי תרופה שמזרזת פעילות מעיים. תרופה שאני נותנת רק כשאין לי ברירה. לא תמיד היא עובדת, לא תמיד היא עושה טוב, ואין  הרבה ניסיון בלתת אותה לגוזלים. אבל איך שגוזלי נראה, נפוח משני קצותיו, מסכן ורזה , ידעתי שפשוט אין לי מה להפסיד.

אם אני לא עושה כלום הוא בטוח מת.

וזה קרה בדיוק יום לפני שיצאתי לחופשה מתוכננת.

נתתי את המייל שלי לבעלים האוהב שלו וטסתי. החופשות שלי , אגב, תמיד מהולות בדאגה.

עוד לא קרה שאני אסע ולא אשאיר כמה תוכים ממש חולים.

כל יום קיבלתי ממנו מייל או שניים.

אחרי ארבעה ימים הוא כתב לי שגוזלי משתפר ומרגיש יותר טוב.

הייתי סקפטית. כי מאיפה שהגוזל היה , כבר קשה מאד לחזור.

אבל הגוזל הזה ממש רצה לחיות.

השבוע ראיתי אותו.

מ260  גרם לפני 10 ימים הוא עלה ל620 גרם.

ערני, קופץ, שמח.

יש גוזלים שפשוט מגיע להם לחיות.