תוכי של יום כיפור

לולו, שם בדוי  אבל תוכי אמיתי, הגיע אלי בראש השנה  אחרי כמה ימים שלא אכל כלום. מול העיניים שלי הוא שתה  חצי כוס מים בצמא אמיתי  ומיד הקיא הכול.

הבעלים הסכים שאצלם את התוכי ואקח בדיקת דם.

 

וזו התמונה שקיבלתי.

קוקו הרעלה

 

לרגע לא נשמתי.

הקיבה שלו מלאה בחתיכות מתכת קטנות וחדות.

עם מתכות אני עוד יכולה להתמודד.  אבל הקיבה נראתה מלאה לגמרי. (כל מה שנוצץ לבן בתמונה הוא מתכת).

זה אומר שיש לי כאן אולי שתי בעיות: מצד אחד אין ספק שהתוכי מורעל. הרעלה במתכות כבדות כגון עופרת או אבץ נפוצה בתוכים. ככה זה נראה בצילום וככה גם התוכי מתנהג.

אבל לפחות לפי התמונה יש בהחלט  אפשרות שהתוכי, חוץ מהיותו מורעל , גם חסום. שכל החתיכות המתכתיות חוסמות את מערכת העיכול שלו ואולי אצטרך להוציא אותן בניתוח.

אשפזתי את לולו.   קקדו לבן, מהמתוקים ביותר שיש.

במשך שבוע התוכי עבר מסכת לא נעימה של זריקות של חומר נוגד הרעלה, ועירוי נוזלים, והאכלות בדייסה מיוחדת לתוכים חולים . בשלב זה, אין תוכי מאושפז שלא מתעב אותי,  צורח כשהוא רואה אותי, מנסה לנשוך, ונותן לי להרגיש רע באופן כללי.

לא לולו.

למרות כל מה שעשיתי לו,  כל פעם כשבאתי אליו והושטתי את ידי  הוא עלה עליה,  בביטחון ובאהבה, התכרבל עלי ברוך  ונתן לי לנשק אותו.  

ככה למדתי , בדרך הקשה  לצערי, שאסור לנשק קקדו לבנים. מסתבר שליפסטיק לא יורד בקלות. 

לקח לי יומיים לרחוץ את הכרבולת המתוקה שלו מהעדויות המרשיעות.

ואז הגיע הקטע הלא נעים.

ביקשתי תשלום. הבעלים ידע בכל רגע ורגע מה העלויות, אני אף פעם לא משאירה אותם בערפל. ידע ואמר- תעשי כול מה שצריך.

צלצל אלי האבא שלו.

האבא אמר לי: אני ניצול שואה, בן 82. את לא רוצה את החיים שיש לי. תאמיני לי  .

אני אוכל לשלם לך רק ככה וככה. ואם התוכי לא יבריא עד יום ששי – תמיתי אותו. אין לי כסף יותר.

סגרתי את השיחה והתחלתי לבכות. לא בגלל התוכי. כבר היה לי ברור שאני ממשיכה את הטיפול בלי לבקש תשלום*. בכיתי בגלל האבא.

זה היה ביום שלישי. ידעתי שיש לי 3 ימים להציל את התוכי כי אני נוסעת ישר אחרי יום כיפור ואני לא מכירה אף אחד שיסכים להאכיל תוכי (האכלה בזונדה זו מיומנות מדויקת) ולתת זריקות נגד הרעלה בלי כסף.

ביום חמישי אחר הצהרים לולו התחיל לאכול. ביס קטן מהתפוח שהבאתי לו. ואז עוד ביס. ואז גרעין אחרי גרעין אחרי גרעין.

הביסים הראשונים אחרי תקופת צום ארוכה הם כל כך מרגשים.

לולו חזר  אתמול הביתה. את יום כיפור הוא יעשה בביתו.

 

 

* שלא יתקבל הרושם הלא נכון שלא קיבלתי כסף. אני לא קדושה, ואני מתפרנסת מהעבודה שלי.  , רק שלושת הימים האחרונים  היו עלי. 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי  On 15 לספטמבר, 2013 at 01:23

    ואיך הגיעו החתיכות לקיבה? האם אין חשש לפרפורציה בדרך?

    • שלומית לוי  On 15 לספטמבר, 2013 at 12:09

      הי רועי
      תוכים מכרסמים כל מה שמוצא חן בעיניהם , כל מה שמעניין אותם. זה בערך כל מה שהם פוגשים בסביבתם. אסור לתת לתוכי להסתובב בלי השגחה. צריך כל הזמן- בדיוק כאילו היה זה תינוק שזוחל בבית- להשגיח ולשים לב למה שהוא מנסה להכניס לפה. לגבי פרפורציה (ניקוב) – בהחלט כן. החשש קיים גם קיים. . אם תסתכל טוב תראה שיש חתיכה בצורת משולש שנראית חדה מאד והיא עוד לא הגיעה ל קיבה אלא נמצאת בחלק שלפניה(למעשה זו גם קיבה, אחרת) אני בהחלט דואגת. אבל ניתוח באזור הזה הוא מאד בעייתי מבחינת ההחלמה שלו. ומאחר והתוכי התחיל להעביר צואה, ולאכול ולהרגיש יותר טוב אני עוקבת ומחכה.

  • Orit Bar  On 15 לספטמבר, 2013 at 05:36

    איך באמת מגיעים למצב כזה?
    זה לא משהו שניתן לראותו בהתהוות, לפני שמגיע לסתימה או לכמות כה רבה?

    • שלומית לוי  On 15 לספטמבר, 2013 at 12:11

      הי אורית
      כמו שכתבתי לרועי- צריך להשגיח כל הזמן. אין כזה דבר שתוכי יסתובב חופשי ללא השגחה.
      לגבי סימני ההרעלה- יש צורה אקוטית בה התוכי אוכל כמות גדולה מאד בבת אחת וקורס כמעט מיידית. ויש הרעלה כרונית , בה התוכי מכרסם ומכרסם ומכרסם, הכמות מצטברת- עד שמגיע לרמה טוקסית ואז הוא נראה חולה.

  • נעמה  On 15 לספטמבר, 2013 at 05:44

    איזה סיפור,
    אוף זה כל כך עצוב…
    שלומית- אין כמוך. הרגת אותי עם הליפסטיק.
    הוא לא עבר ניתוח בסוף?

    • שלומית לוי  On 15 לספטמבר, 2013 at 12:12

      הי נעמה
      לא ניתחתי, לשמחתי הצואה התחילה לעבור לבד. מקווה שימשיך להרגיש טוב.

  • גלעד סרי לוי  On 15 לספטמבר, 2013 at 06:06

    שנה טובה שנת בריאות לתוכים ולכל החיות, ולבני האדם גם.

  • nina ramon  On 15 לספטמבר, 2013 at 06:48

    מרגש. תבורכי (-:

    • שלומית לוי  On 15 לספטמבר, 2013 at 12:14

      תודה, נינה. האמת אני מרגישה שלא עשיתי מספיק, שלקחתי יותר מדי. זה אוכל אותי, שרפואה טובה עולה כסף. אני תלויה במעבדות, מצלמת במכונה יקרה להפליא וכולי. ועדיין מרגישה באמת באמת שלא עשיתי מספיק בשביל האבא הזה.

  • סופי  On 15 לספטמבר, 2013 at 16:56

    והתוכי ימשיך לחיות עם מתכות בקיבה? הם אמורות להתפנות בדרך הטבע?

    • שלומית לוי  On 16 לספטמבר, 2013 at 07:56

      אם הוא לא חסום- והוא לא- ואם אצליח לנטר את כל הרמה הרעילה אז כן.הוא יוכל לחיות עם המתכות בפנים. חלקן יעבור בהמשך עם ההפרשות.

  • מאיה כתר  On 15 לספטמבר, 2013 at 22:24

    שלומית, את מדהימה ומרגשת. משמח לקרוא סוף טוב (ככל שניתן) לסיפור הזה – שהתוכי והמשפחה רק יהיו מאושרים ובריאים.

    • שלומית לוי  On 16 לספטמבר, 2013 at 21:01

      הי מאיה, תודה.
      לא מדהימה ולא בטיח. בגלל זה הוספתי שם בסוף מה שהוספתי:)

  • galithatan  On 18 לספטמבר, 2013 at 10:55

    צחקתי בקטע של הליפסטיק! משמח שיש סוף טוב לסיפור הזה. בכלל, אני אוהבת את סיפורי התוכים שלך 🙂

  • מומלצי הבלוגוספירה של א.  On 12 לאוקטובר, 2013 at 17:05

    מאד מרגש. מומלץ אצלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: