מי הזיז את הפרמיז'ן שלי

כבר סיכמנו שאין כאן  מבוגר אחראי.למרות שכשהילד קרא את זה התעננו פניו: מה זאת אומרת אין מבוגר אחראי. ומה אני?

בהחלטה בוגרת, שקולה ואחראית שארכה  כמעט חמש דקות  -החלטנו לעבור לחוף המזרחי, לניו יורק. תחנה אחרונה בדרך לארץ.

מאחר וכבר יש מכונית וקצת ציוד שאי אפשר להשאיר מאחורינו – בעיקר כלי מטבח- אנחנו שוכרים טריילר מחברת "יו הול".

אני המומה מכמות הסירים, המחבתות, הסכינים,  קעריות האירוח והמגשים שק. כבר הספיק לאסוף.

אין ספק שמדובר בהפרעה לכל דבר. 

 

וכך, בדיוק 3 שבועות אחרי שהגענו לכאן , אנחנו מעמיסים את רכושנו לתוך טריילר שכור.

כמה מילים על חברת U HAUL

אמריקה זו חברה נודדת. כמו הרועים של פעם, כמו האדם הקדמון שזז בעקבות הפרנסה , או המזון לבקר שלו, כך גם האמריקאים. בלי שום סנטימנטים הם זזים ממדינה למדינה. לימודים? ג'וב חדש? מי צריך להיות ליד אמא ואבא. במקרה הטוב באים בחגים הגדולים. ואין פה הרבה כאלה. אולי שלושה בשנה. 

ומדינה שתושביה יכולים להתנייד מכאן לשם צריכה אמצעי שינוע.

"יו הול" מספקת אותם , ביעילות רבה.

זו חברה מרובת סניפים (בכל מדינה, בכל עיר גדולה), עם מגרשי חניה עמוסים בטריילרים.

יש להם כמה סוגי טריילרים -פתוחים או  סגורים שנקשרים לרכב הפרטי עם וו גרירה, משאיות מכל הסוגים והגדלים  ואפילו משאית שגוררת את האוטו הפרטי. כולם מיועדים להשכרה לכוון אחד. בחנויות שלהם אפשר לקנות קופסות קרטון לאריזה, ניילונים מיוחדים לעטיפת המזרון, וגם מנעולים לטריילר. כל מה שצריך .  

וככה אנחנו מוצאים את עצמנו דוחסים כל מה שאפשר לטריילר די קטן , כשאני משגיחה שק. לא ינטוש שום דבר מאחורה רק בגלל שכבר אין לו סבלנות לארוז.

ביום האריזה זה נראה ככה: מכונית  לא גדולה, גוררת טריילר ושני זוגות אופניים על מתלה. ועם זה  אנחנו אמורים לדהור לאורך היבשת, שלושת אלפים מיילים. ארבעת אלפים ושמונה מאות ק"מ.

 

נהיגה עם טריילר שונה ממה שאנחנו מכירים. הטריילר יש לו חיים משלו. בסיבובים הראשונים הוא נעלם לי במראה ואני נכנסתי לחרדה קלה.

שהרי  כל המגפיים האהובים שלי וכל ספרי הרפואה שלי שם!

מסתבר שכשמסובבים את הרכב   הוא מסתובב הפוך.

רוורסים זה סיפור יותר  מסובך. בתור אחת שעד היום צריכה לחשוב איך חונים ברוורס , אחסוך מכם את ההסברים איך לחנות כשטריילר מחובר לרכבך. אבל תאמינו לי , זה לא פשוט.

בלילה נכנסנו למלון דרכים. מאחר והמסעדה עמדה להסגר ביקשתי מפקיד הקבלה להשאיר את האופניים אצלו עד שנגמור לאכול ואז נכניס אותם לחדר. הסברתי לו שאלו אופניים מאד משוכללים ויקרים ושבדיוק לפני שבוע גנבו לנו זוג כזה. הפקיד המופתע (בכל זאת אמריקה) והסקרן , הנהן וחיכה לראות לפחות את זוג האופניים של לאנס אמסטרונג .

אלא שהזוג הראשון שהוכנס אחר כבוד הוא הזוג שלי. אלה שאף אחד לא רצה לגנוב, זוכרים?

רואים את הכסא שלי? אני מקפידה לא להחליף אותו. רק ככה אני מזהה את האופנים שלי בשבתות ביקום, מתוך עשרות זוגות. מה שלא רואים בתמונה זה הפנצ'ר בגלגל הקדמי.

לדעתי האופניים שלי מתפנצ'רים באופן פסיכוסומאטי. אני בקושי רוכבת עליהם והם ממשיכים להתפנצ'ר כאילו כלום.

 

והגבינה איפה? הטבח שלי לא נפרד בשום נסיבות שהן מסכין השפים שלו, קמצוץ תבלינים אהוב במיוחד, וגבינת פרמיז'ן איכותית. אי לכך קנינו ברגע האחרון צידנית קטנה, ודחפנו אותה לתוך הטריילר.

בערב נזכרנו שצריך להחליף את הקרח.

וכך נעמדנו  אחרי נהיגה של 600 מייל (תעשו את החשבון לבד) , פתחנו  את הטריילר כשחצי בית ,פשוטו כמשמעו , נופל עלינו- וחיפשנו  את הצידנית.

לפרמיז'ן  שלום.