דוקטור , מה זה הסימנים הורודים על הראש שלה?

פאקו, ,תוכית חמודה  , הגיעה אלי כשהפסיקה לאכול. היא לא נראתה נורא  כך ששלחתי אותה הביתה עם תרופה ועם הנחיה לחזור אלי אם היא אין שיפור במצבה. במשך שבוע שלם התוכית הזו תעתעה בי ובבעליה המודאגים. השתפרה ושוב הידרדרה וחוזר חלילה.

לא ידעתי מה יש לה אבל ידעתי שהיא לא מתנהגת כפי שהייתי רוצה . (כבר הבנתם שאני מעדיפה שכל הפציינטים שלי יבריאו חיש קל).

לקחתי לה בדיקת דם וצילמתי במכונת הרנגטן שלנו.

בצילום גיליתי  חתיכות קטנות של מתכת מבהיקה בתוך הקיבה.

הרעלה. יש לי  תוכי מורעל.

שלחתי דם למעבדה היחידה בארץ שעושה  את הבדיקות  הספציפיות כדי לדעת אם אני לא טועה. דבר אחד זה למצוא את המתכת בקיבה, דבר שני זה למצוא ערכים גבוהים מדי של  עופרת או אבץ  בדם.

מאחר והייתי די בטוחה באבחון- המתכת ממש זהרה אלי מהצילום- התחלתי לטפל בפאקו עוד לפני שקיבלתי  את התוצאות.

עופרת ואבץ הם שני חומרים זמינים עד מאד בסביבת התוכי ואפילו בסביבה שלנו. (רק שאנחנו למזלנו  לא מכרסמים את  התכשיטים  שלנו ולא  נוגסים בצעצועים מתכתיים. )

 

פאקו היתה מאושפזת כמעט שבוע וקיבלה כל יום שתי זריקות של חומר סותר הרעלה ועירוי של נוזלים. 

היא נשארה חזקה לאורך השבוע כולו, ונראתה די עירנית,  אבל היתה אנורקסית לגמרי. פשוט לא נגעה באוכל.

מה לא הבאתי לה מהבית.

ניגשתי למגרה של ק., השף הפרטי. יש לו מגרה מיוחדת  של חומרים לעוגות. מי יודע איזה עוגיות יתחשק לו להכין באמצע הלילה. (אל תסתכלו עלי, אני כבר מחוסנת).

הבאתי לה שקדים קלופים פרוסים דק דק. הבאתי לה בוטנים. הבאתי לה פיסטוקים.

כשיש לי תוכי חולה שלא אוכל אני לא בררנית במיוחד. רק שיאכל. אחר כך נטפל בהפרעות האכילה

שיצרתי.

פאקו התחזקה מיום ליום אבל סירבה לאכול.

כשתוכי מאושפז לא אוכל אני צריכה להאכיל אותו. יש לי צינורית מיוחדת, אני מכינה דייסה ומכניסה אותה ישירות לקיבה. לא כואב אבל לא נעים במיוחד.

בד"כ  החולים שלי לא מתנגדים בכלל.

פאקו היתה מיוחדת.

היא היתה חזקה מהרגיל. ונלחמה בי כל פעם כשהחלקתי את הצינורית לפיה. אחרי שבוע נהפכתי לאדם השנוא ביתר ביקום, לפחות מנקודת מבטה.

אבל אחרי שבוע היא התחילה לאכול שוב. לאט לאט אבל לאכול. תוך יומיים חזרה לעצמה.

 

בבדיקת דם שעשיתי , שמחתי לגלות  שרמת העופרת ירדה לרמה הנכונה.

 

ואז הבעלים שאל אותי.

תגידי, מה זה הכתמים הורודים שהיו לה על הראש כל פעם שבאתי לבקר.

 

נאלמתי דום.

ידעתי את התשובה רק לא חשבתי שאצטרך לתת דין ודברים על זה.

 

 DSC00841

כשפאקו היתה מאושפזת נורא ריחמתי עליה. 

בסוף כל טיפול נישקתי אותה על הראש. שתי נשיקות קטנות כאלה.

 

לא פשוט. תחשבו שאתם משאירים את הילדה הקטנה שלכם בבית חולים ואחר כך מסתבר שהרופא שטיפל בה מנשק אותה כל יום…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 12 למאי, 2011 at 21:46

    ענק.
    כשאני אהיה חולה אני רוצה שתטפלי בי. לא יהיה איכפת לי הכתמים הורודים על הראש. ממש לא.

  • שלומית לוי  On 12 למאי, 2011 at 22:13

    אבל אז תצטרכי להכנס לכלוב אשפוז קטנטן ואני אצטרך לתת לך זריקות…לא, עזבי…

  • עידית פארן  On 12 למאי, 2011 at 23:24

    ואני (שיואו) חושבת בכל פעם כמה צעדים במחשבה צריך לעשות כדי לפתור בעיות בריאות של תוכים…
    (לא רק של תוכים…)
    קודם סיפרתי לאחות שלי על אחד הפוסטים שלך, שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת ואמרתי לה שאשלח לה אותו, או אראה לה, וחצי שעה אחר כך הגיע עדכון במייל על הפוסט הנוכחי….נפלאות הכל, לא?

    • שלומית לוי  On 13 למאי, 2011 at 06:36

      כמו להשחיל חרוזים ולהפוך פלסטיקים צבעונים לקסם של ממש…

  • גיל  On 13 למאי, 2011 at 00:38

    סיפור נפלא. הלוואי שכל הרופאים היו באים עם גישה כמו שלך לחולים שלהם.

  • נעמה  On 13 למאי, 2011 at 05:30

    דווקא הייתי מאושרת לדעת שהתוכית שלי זכתה לכזה יחס מצד הרופא שטיפל בה. אם כבר להיות מאושפז בתוך הכלובים הקטנטנים האלה, אז אין ספק שאצלך :-).

  • chellig חלי גולדנברג  On 13 למאי, 2011 at 06:27

    🙂

  • אורי  On 13 למאי, 2011 at 06:34

    גם אני רוצה…

    • שלומית לוי  On 13 למאי, 2011 at 06:39

      לאורי: בסדר. אבל זה משאיר סימנים.

      חלי, נעמה, גיל- תודה. אבל האמת היא שהייתי נבוכה ברמות. תקראו שוב את המשפט האחרון ותבינו.
      לרגע הרגשתי כמו סוטה שנתפשה.
      אבל אז הבנתי שיש לי בעצם פוסט…

      • נעמה  On 13 למאי, 2011 at 07:42

        קראתי שוב את המשפט האחרון… ועדיין לא הבנתי:-)
        כל בעל תוכי היה מתמוגג לשמוע שהתוכי שלו זכה לקצת יחס חם בזמן שהיה מאושפז ובודד בתא קטנטן. למה נבוכה??? להפך!

        (זו בכל זאת תוכית ולא ילדה…)

        אבל איך העזת לקרב את השפתיים לג'אקואית עצבנית?

  • לי שרון  On 13 למאי, 2011 at 14:33

    חחחח פוסט ענק , אני אספר לג'קי שאת מחלקת נשיקות הוא בטח יבוא אלייך יותר ברצון….

    כתיבה נהדרת 🙂

    אהבתי !

  • מאיה  On 13 למאי, 2011 at 19:51

    סיפור מקסים! אהבתי את הסוף מאוד.

    ואני בטוחה (וגם יודעת) שהתוכים שאת מטפלת בהם זוכים ליחס
    הכי טוב שאפשר.

  • יוסי  On 13 למאי, 2011 at 20:23

    לייק לפוסט!

  • galithatan  On 15 למאי, 2011 at 22:11

    את נהדרת 🙂

  • Iris  On 16 למאי, 2011 at 06:12

    נראה אותך נותנת שתי נשיקות קטנות על הראש של בעלי כשהוא חולה….
    וגם הוא לא היה אוכל ממך כלום כשהוא חולה וגרמפי כולל שקדים מקולפים.
    אבל את החיות שלי אמסור לידייך בלי היסוס ואני גם מבטיחה שיהיו יותר משתפות פעולה מבעלי.
    כפרה עלייך. תמשיכי להצחיקני. את דינג דונג של גקי אני מראה לכל דיכפין וגם את "אתה צוחק עלי" שלו. נשיקות

  • שלומית לוי  On 16 למאי, 2011 at 13:55

    לי, מאיה, יוסי, איריס – תודה. באמת.
    גלית- תודה, אבל באמת לא…לא חושבת ככה בכלל!

  • עריכה לשונית  On 21 למאי, 2011 at 21:05

    כתיבה נהדרת ומעניינת.

  • מיכל לב  On 14 ליוני, 2011 at 17:02

    איזה כיף! הגעתי אל הבלוג שלך דרך הבלוג של חלי. אני ממש מזדהה! יש לנו תוכי בשם פאקו וגם אני עברתי איתו הרפתקה מסמרת שיער לפני שנה בערך – רק שאני הייתי מהצד של הפציינט – מול הוטרינר. אני עוד זוכרת את הפניקה שלי – אוי ואבוי – "הילד" לא אוכל!! נראה לי שאכתוב על זה בבלוג שלי עכשיו… :-). את נתת לו נשיקות – אני רק ניצלתי סוף סוף את ההזדמנות ללטף – כי בדרך כלל הוא לא נותן שיגעו בו.

  • סופי  On 15 לספטמבר, 2013 at 17:03

    שלומית, את מוזמנת לנשק את פרודו וטקילה בכל ביקור 🙂 הם כבר מורגלים מהבית למטר נשיקות מאמא….

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: