שלושה רגעים ועוד אחד

 

התנצלות: זה פוסט שכבר פורסם. במסגרת השיפוצים לאחר המעבר לפלטפורמה הזו הבנתי שכדי להעלות את הסרטונים שלי אני צריכה כנראה לכתוב את הפוסט שוב, בפורמט אחר.כשאצליח לדחוף את הפוסט למקומו הישן אעשה זאת.

 

אליסיה בקשה ואני לא האמנתי. זה זמן רב שלא פתחתי את האתר, לא קראתי ולא  כתבתי.

אני פחות או יותר בגמילת אינטרנט.

כמו כל גמילה, הקריז כואב. וכמו כל התמכרות, צריך תחליף ראוי.

אני מצאתי את שלי בסדרה "אבודים". כרמל וייסמן המליצה, חשבתי שאין לי מה להפסיד ואולי כדאי שאבדוק בכל זאת.

חודש וקצת אחרי,  סיימתי חמש עונות ברצף ואני ממתינה (בייסורים) לשנה הבאה ,לעונה הששית…
תשאלו מה רע באינטרנט? לא רע, אבל לבד.

ואני מוצאת את הצפייה המשפחתית בטלוויזיה  כל כך נעימה  .

היום , אחרי המון המון זמן, פתחתי את "רשימות ". הקטע הראשון שקראתי היה של אליסיה ,

ואליסיה הזמינה אתי לכתוב על שלושה רגעים  מכוננים בחיי.

ידעתי על מה אני לא כותבת. אבל על מה אני יכולה לכתוב? הבחירה, מסתבר לא היתה קשה. 

הפעם הראשונה שבכיתי מבלט היתה כשראיתי את  הקטע הבא:

זהו קטע קצרצר מתוך "ג'יזל"  .   הרקדנית כאן היא קרלה פראצ'י, היום היא צריכה להיות בת כ 60.

רקדניות היום הן  יותר גמישות, חזקות ואתלטיות, אבל קרלה  היתה  הראשונה שהכרתי.

ראיתי אז את הקטע הזה ודמעות התחילו לרדת מעיני. אין לי מושג למה. יש  קטעים מרגשים בהרבה, רקדניות טובות יותר, והיום אני גם בררנית יותר. אבל זו היתה פעם ראשונה שבכיתי מבלט.
השבוע התארחנו אצל חברים, הגיע זוג שלא הכרנו. האשה אמרה במהלך הערב: יש גיל, נגיד ארבעים, שאדם צריך להגיד לעצמו: זהו זה. מה שהשגתי, זה מה שיש. צריך להפסיק לחלום ולהפסיק לרצות ולשאוף ליותר.

הקשבתי ופשוט לא האמנתי למשמע אוזני.

אני רוקדת בלט, התחלתי מאוחר,  ואני מתקדמת.  לא בקצב שהייתי רוצה אבל בהחלט כן. לפני שבוע ניסיתי משהו, לא חשבתי שאצליח לעלות  על הפוינט ברגל אחת,  בתנועה כה קשה לביצוע ולשמירה על שווי משקל- ולהפתעתי הצלחתי.
אני לא מאמינה בלהפסיק לחלום.
רגע  מכונן שני.

אני עומדת מול הפייטה הראשונה של מיכלאנג'לו ברומא.


הפייטה תמיד רגשה אותי. מריה  נראתה לי  שברירית וחזקה כאחד, נושאת את בנה הכבד ממנה ולא חשה במשקלו, בלתי מושגת .   עמדתי מולה, לא בפעם הראשונה.

הייתי בטיול עם גיסתי. לידנו עמד איש שהרצה לזוג תיירים. עמד ודיבר על הפייטה, ונתן פרספקטיבות ועומק שהפתיעו אותי. לא ידעתי שאפשר לדעת כל כך הרבה על אמנות.
האיש, כך הסתבר, היה מרצה לתולדות האמנות, ואני השגתי באמזון את  הספר שהוא כתב והתחלתי ללמוד . ספר גרר קורסים וקריאה. התואר הבא שאעשה יהיה , מין הסתם בתולדות האמנות. בגלל אותו רגע.
רגע מכונן שלישי היה לפני כמה חודשים, כשחלקתי עם הילד שלי  בן ה 13  דמעות .

קראתי את הספר "אמנות נהיגת המרוצים בגשם"  מאת גארת' סטיין.  כשסיימתי, בכיתי.

מועדון קריאה של ספרים שוויםאמנות נהיגת המירוצים בגשם

ומייד נתתי לו את הספר. חצי לילה התהפכתי אחר כך במיטתי ולא הבנתי  למה אני נותנת לילד שלי ספר כזה  ואיך הוא יתמודד איתו.  
כשסיים הוא את הספר, ניגש אלי ולא הצליח לדבר, הדמעות חנקו את גרונו.
יומיים אחר כך, כל פעם כשנזכר בספר התחיל לבכות.
אמרתי לו: ככה זה ספרים. עכשיו אתה מבין את הקסם.

מה שאתה מרגיש עכשיו לא קורה הרבה פעמים, זה אפילו נדיר, שיהיה חיבור לספר שיצליח לגעת בך כל כך חזק.

אבל זו הסיבה שמי שקורא, קורא. כדי למצוא את הקסם הזה שוב.

אני יודעת שצריך רק שלושה רגעים.

אבל יש עוד רגע שאני לא שוכחת.

קמתי ממחלה לא קלה. כמעט חצי שנה שלא ממש הייתי כאן ולא היה חסר הרבה , מסתבר, שלא אהיה כאן. בכלל.

ואז יצאתי, לראשונה מזה הרבה זמן לקניון, שתיתי , יותר נכון טעמתי מהקפה של ק. , נגעתי בעוגה שלו.

העיניים שלי התמלאו בדמעות.  זה היה  הרגע  שהבנתי שהחיים שלי חוזרים אלי.

אני מעבירה את הלפיד לעמי בן בסטליגאל סרנהלכרמל וייסמן ולאסתי סגל.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמונה  On 16 למאי, 2010 at 06:53

    פשוט נפלא לקרוא כל פוסט, כל מילה שלך.
    תודה…

  • שלומית לוי  On 17 למאי, 2010 at 20:52

    תודה לך, נחמד לשמוע!

  • תולה  On 6 ליולי, 2010 at 12:14

    ממש ממש מקסים ואת כותבת מאוד יפה.

    מסכימה לגמרי עם זה שאין גיל שבו צריך להפסיק לחלום.
    ואם היה, זה היה הגיל שבו מתחילים להשתעמם.

  • שלומית לוי  On 6 ליולי, 2010 at 19:35

    תודה תודה, תולה.

  • עידית פארן  On 6 ליולי, 2010 at 22:36

    אני לא מאמינה שרק עכשיו גיליתי את הפוסט הזה
    (ביחד עם זה שמספר על הצעידה עם גלעד שליט)

    ואין גיל להפסיק לחלום
    בטח ובטח (טוב , נו, בוודאי ובודאי) שלא לרקוד…

    אבל אין גיל להפסיק לחלום

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: