שלושה רגעים ועוד אחד

    אליסיה בקשה ואני לא האמנתי. זה זמן רב שלא פתחתי את האתר, לא קראתי ולא  כתבתי.

אני פחות או יותר בגמילת אינטרנט.

כמו כל גמילה, הקריז כואב. וכמו כל התמכרות, צריך תחליף ראוי.

אני מצאתי את שלי בסדרה "אבודים". כרמל וייסמן המליצה, חשבתי שאין לי מה להפסיד ואולי כדאי שאבדוק בכל זאת.

חודש וקצת אחרי,  סיימתי חמש עונות ברצף ואני ממתינה (בייסורים) לשנה הבאה ,לעונה הששית…
תשאלו מה רע באינטרנט? לא רע, אבל לבד.

 ואני מוצאת את הצפייה המשפחתית בטלוויזיה  כל כך נעימה  .

היום , אחרי המון המון זמן, פתחתי את "רשימות ". הקטע הראשון שקראתי היה של אליסיה ואליסיה הזמינה אתי לכתוב על שלושה רגעים  מכוננים בחיי.

ידעתי על מה אני לא כותבת. אבל על מה אני יכולה לכתוב? הבחירה, מסתבר לא היתה קשה. 
 

הפעם הראשונה שבכיתי מבלט היתה כשראיתי את  הקטע הבא:

<object width="480" height="385"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/j30vCkBi7S8&hl=en_US&fs=1&"></param><param name="allowFullScreen" value="true"></param><param name="allowscriptaccess" value="always"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/j30vCkBi7S8&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="480" height="385"></embed></object>

 זהו קטע קצרצר מתוך "ג'יזל"  .   הרקדנית כאן היא קרלה פראצ'י, היום היא צריכה להיות בת כ 60.

רקדניות היום הן  יותר גמישות, חזקות ואתלטיות, אבל קרלה  היתה  הראשונה שהכרתי.

ראיתי אז את הקטע הזה ודמעות התחילו לרדת מעיני. אין לי מושג למה. יש  קטעים מרגשים בהרבה, רקדניות טובות יותר, והיום אני גם בררנית יותר. אבל זו היתה פעם ראשונה שבכיתי מבלט.
 
השבוע התארחנו אצל חברים, הגיע זוג שלא הכרנו. האשה אמרה במהלך הערב: יש גיל, נגיד ארבעים, שאדם צריך להגיד לעצמו: זהו זה. מה שהשגתי, זה מה שיש. צריך להפסיק לחלום ולהפסיק לרצות ולשאוף ליותר.

 הקשבתי ופשוט לא האמנתי למשמע אוזני.

אני רוקדת בלט, התחלתי מאוחר,  ואני מתקדמת.  לא בקצב שהייתי רוצה אבל בהחלט כן. לפני שבוע ניסיתי משהו, לא חשבתי שאצליח לעלות  על הפוינט ברגל אחת,  בתנועה כה קשה לביצוע ולשמירה על שווי משקל- ולהפתעתי הצלחתי.
 אני לא מאמינה בלהפסיק לחלום.
 
רגע  מכונן שני.

אני עומדת מול הפייטה הראשונה של מיכלאנג'לו ברומא.


הפייטה תמיד רגשה אותי. מריה  נראתה לי  שברירית וחזקה כאחד, נושאת את בנה הכבד ממנה ולא חשה במשקלו, בלתי מושגת .   עמדתי מולה, לא בפעם הראשונה.

הייתי בטיול עם גיסתי. לידנו עמד איש שהרצה לזוג תיירים. עמד ודיבר על הפייטה, ונתן פרספקטיבות ועומק שהפתיעו אותי. לא ידעתי שאפשר לדעת כל כך הרבה על אמנות.
האיש, כך הסתבר, היה מרצה לתולדות האמנות, ואני השגתי באמזון את  הספר שהוא כתב והתחלתי ללמוד . ספר גרר קורסים וקריאה. התואר הבא שאעשה יהיה , מין הסתם בתולדות האמנות. בגלל אותו רגע.
 
רגע מכונן שלישי היה לפני כמה חודשים, כשחלקתי עם הילד שלי  בן ה 13  דמעות .

קראתי את הספר "אמנות נהיגת המרוצים בגשם"  מאת גארת' סטיין.  כשסיימתי, בכיתי.

מועדון קריאה של ספרים שווים

 ומייד נתתי לו את הספר. חצי לילה התהפכתי אחר כך במיטתי ולא הבנתי  למה אני נותנת לילד שלי ספר כזה  ואיך הוא יתמודד איתו.  
כשסיים הוא את הספר, ניגש אלי ולא הצליח לדבר, הדמעות חנקו את גרונו.
יומיים אחר כך, כל פעם כשנזכר בספר התחיל לבכות.
 
אמרתי לו: ככה זה ספרים. עכשיו אתה מבין את הקסם.

מה שאתה מרגיש עכשיו לא קורה הרבה פעמים, זה אפילו נדיר, שיהיה חיבור לספר שיצליח לגעת בך כל כך חזק.

אבל זו הסיבה שמי שקורא, קורא. כדי למצוא את הקסם הזה שוב.

אני יודעת שצריך רק שלושה רגעים.

אבל יש עוד רגע שאני לא שוכחת.

קמתי ממחלה לא קלה. כמעט חצי שנה שלא ממש הייתי כאן ולא היה חסר הרבה , מסתבר, שלא אהיה כאן. בכלל.

ואז יצאתי, לראשונה מזה הרבה זמן לקניון, שתיתי , יותר נכון טעמתי מהקפה של ק. , נגעתי בעוגה שלו.

העיניים שלי התמלאו בדמעות.  זה היה  הרגע  שהבנתי שהחיים שלי חוזרים אלי.

אני מעבירה את הלפיד לעמי בן בסטליגאל סרנה,  לכרמל וייסמן  ולאסתי סגל.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן
 

 
 
 
 
 
.   
 
 
  
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה מיומנה של וטרינרית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על שלושה רגעים ועוד אחד

  1. מיכאל הגיב:

    את מוזמנת להשאר

  2. קורין הגיב:

    ריגשת אותי מאוד בכתיבתך.
    הכתיבה שלך כל כך מגוונת, פעם מצחיקה, פעם מקצועית, פעם מרגשת. תענוג לקרוא.
    שמחה לדעת שאת לא מפסיקה לחלום ולשאוף.
    המשיכי לחלום ולהשיג, בהצלחה!

  3. אדם הגיב:

    הדברים שאת כותבת משנים הרבה יותר ממה שאת חושבת.

    ט'נקס.

  4. ח ל י הגיב:

    1. זה שאת בריאה
    2.וג'יזל במיוחד הרגעים היפים שלך שבחרת
    3. הולכת לחפש את הספר

    נ.ב. הכי חשוב 1 כמובן 🙂

  5. מרית הגיב:

    וסארי (הסטוריון האמנות הרנסנסי) כותב: "חסרי הבינה האומרים שמיכלאנג'לו עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו."
    לא יודעת להגיד בדיוק למה, אבל הקטע הזה תמיד הקסים אותי. זה קשור אולי לסוד של הפסל שאי אפשר לא להאמין לו.

  6. צילה הגיב:

    תמשיכי לחיות ולהתרגש ולחלום כמו שאת עושה כל בוקר מחדש. זה סוד התאווה לחיים וזה גם אמצעי מניעה נגד קמטי מירמור ותסכול…

  7. אסתי הגיב:

    היא חזרה אלינו! איזה כייף!

    וחוץ מזה תודה על העברת הלפיד אלי. זו היתה כנראה תחושת בטן הדדית כי אני כבר כתבתי את שלושת תחנות התרבות שלי בשבוע שעבר… (-;

  8. שלומית הגיב:

    איזה כיף אתכם. ואני כבר חשבתי שנגמלתי.

  9. שלומית הגיב:

    הצלחת להעלות דמעות בעיניי…
    אני מודה על זה שהכל מאחורייך.
    אני אומנם עדיין לא שם, אבל מקוממת אותי האמירה שמגיל 40 "זה מה שיש".
    כמי שעכשיו מסתובבת במחלקות בתי חולים, מתחת לכל שכבות הסבל האנושי, אני פוגשת מדי יום דמויות שמפריכות לחלוטין את האמירה הזו.

    יוצא לנו לפגוש הרבה אנשים במשך החיים, בכל מיני פלטפורמות. מבין שלל הדמויות יש מי שמשאיר אצלנו משהו. לזכותך יאמר שהצלחת להותיר איזושהי אמירה אצלי – בראיית העולם שלך, בדרך שבה בחרת.

    תתחזקי, תרקדי והכי חשוב – המשיכי לחלום.

    שלומית של עדן.

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    A nice spread of pivotal/cardinal events in your life: although there is a mixture of all things in each one of them i find that each is predominantly an event of a specific nature:

    1. Giselle: physical nature
    2. Pieta: spiritual nature
    3. Book: intellectual nature

    All are related to the arts: dancing + music, sculpting and writing. But of course – Art has everything in it, therefore it is Art.

    Keep all of them going in your wonderful life and keep us informed!

    Anon Nymous

  11. שרון רז הגיב:

    אני לא מאמינה בלהפסיק לחלום.

    באיחור, ברוך שובך, מפחיד מה שכתבת על המחלה, מאחל לך בריאות טובה
    גמילה מאינטרנט היא בעייתית, במיוחד כשיש בלוג, אז אפשר קצת לוותר…
    מאוד יפה כתבת על שלושת תחנות התרבות שלך
    וסיקרנת אותי לגבי הספר, אז תודה

  12. שלומית הגיב:

    שלומית,תגובתך היא שמרגשת אותי.
    אנונימוס- תודה לך
    ושרון- איך בפוקס פתחתי היום ממש בשביל התגובה שלך…תודה ותודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s