טיול פסח בדרום: חוויות למאותגרים

אחרי הטיול המוצלח שהפקנו לפני שנתיים החלטנו לחזור לאותו מקום: חניון עדה, בשפך נחל פארן בערבה.
 
ביום הראשון אנחנו מטיילים באזור שדה בוקר, וליתר דיוק ברמת עבדת. התחלנו בטיפוס מרנין לחוד עקב, המתנשא מעל מצוק הצינים.  
הטיול מוגבל מגיל 14 בגלל דרגת הסיכון שלו : בסופו יש להיעזר בסולמות .
 כמה חבל שאין גידור גם  לצידי המצוק. הטיפוס בקטעו האחרון מפחיד. וואו כמה מפחיד. כפסע בינך לבין התהום. צעד אחד לא נכון ואני למטה. ואז יכתבו בעיתון בת כמה אני.

 

                                           

 

שימו לב לאנשים הקטנים בקצה המצוק. צלם: אורי קדמון

       
 
 מהצוק ירדנו  לכוון  עין עקב תחתון , שהוא אחד ממעיינות השכבה הנובעים לאורך מצוק הצינים.  זהו מעיין מקסים עם מים ירוקים וצמחיה עבותה.
פעם מדריכה תמיד מדריכה. הסברתי לילדים שאיתנו  (במקרה הביאותי ניירות וטושים צבעוניים) מה זה מעין שכבה ולאט לאט נאספו עוד ילדים כדי לשמוע את ההסבר.
בסוף שאלתי ילד אחד קטן אם היה מעניין.
אמר לי: ממש לא. 
 

הקמת החניון בלילה הראשון לוותה במשבר לא פשוט כאשר האוהל האישי שלנו התפרק. זה מה שקורה כשחוסכים.

ק., שונא קמפינג מטבעו , הרגיש נפלא  כשקנה ב"מגה" אוהל במבצע: 150 שקל  במקום אלף.
.
בגלל שהתאמנו בבית בלהרכיב אותו יצא לנו ממש טוב: היינו הראשונים שהאוהל שלהם כמעט עמד. לרגע הרגשתי כמו מיה ועמיחי מהמרוץ למיליון. (ק. מקים ואני מעודדת ומעריצה).

אבל בדיוק כשנעצנו את היתד הראשונה ,  קרס האוהל באופן סופני. הציר הראשי שלו נשבר.
מסתבר שהאוהל, בדרכו, היה אוהל מתכלה .
 
לא הייתי מאריכה ומספרת, אלמלא ק. , שהתנהג כאילו חרב עליו בית המקדש השלישי. (אופס, דוגמה לא טובה. זה דווקא היה משמח אותו)
האופציה לישון מתחת לשמי הכוכבים , או לחילופין באוהל זר, גרמה לו לקריסת מערכות.
 
אורי הציל את המצב כשאלתר ציר חלופי לאוהל.
 
משבר שני נרשם כשק. חשב שאין שמן זית.
מילא בלי אוהל, אבל בלי  שמן זית  פשוט אי אפשר. דקה לפני שהתניע ונסע למצפה רמון, 70 ק"מ מדבריים  כדי לקנות שמן זית , שלפה צילה את הבקבוקון  הנחשק .
 
מאחר ונצפתה מצוקת כוח אדם אפילו אני קודמתי לדרגת סו שף של הסו שף.
נתנו לי לקצוץ פטרוזיליה ולערבב אותה עם הטחינה. הרגשתי גאווה על האחריות הרבה שניתנה לי.
אני לא אאכזב אותם, חשבתי בליבי.
לאחר שביררתי פעמיים , נעניתי שכן. כל הזר הירוק והריחני שנתנו לי צריך להיכנס לטחינה. נראה לי המון עלים  אבל מי אני שאתווכח עם אושיות המטבח.
אף אחד לא ציין בפני שצריך לתלוש את העלים מהגבעולים ורק אותם לקצוץ.
(כשעבדתי באל באבור היינו קוצצים הכול).
ברגע שערבבתי הפכה הטחינה למטבל עכור וירוק לגמרי שחלקי גבעולים וקצת שורשים מבצבצים  ממנו.  ואולי נכון יותר לומר שטיפות  של טחינה ביצבצו בין העלים הנכלמים.
 
ביום השני נסענו לקניון  ברק.
 זהו  קניון מגניב ביותר, הכולל טיפוס בסולמות וחבלים. בדיוק כמו  שאני אוהבת.

 

צלם: אורי קדמון (ואני- זו עם הקוקיות…)

בצהרי היום השני, כשחזרנו למאהל, היה ממש חם.  הטמפרטורה היתה קצת מתחת לנקודת ההתכה של זבובי המדבר. אני יודעת כי כולם באו לבקש  מחסה  בסככת הצל שלנו.
צילה אמרה שהיא לא יכולה בלי מקלחת. למרות האסון האקולוגי עמדו כל הבנות והתקלחו, כל  אחת בתורה, מאחורי הג'יפ.
רק אני, עם חינוך טוב של בית ספר שדה, מצד אחד (לא מקלקלים את דרגת החומציות של אדמת המדבר)  ועכבות בילט-אין מהבית הפולני, לא  נכנעתי.
כשכבר התרציתי (נו מה, אהיה היחידה שמסריחה), עמדתי ערומה לגמרי כשנאווה שופכת בקמצנות מים על ראשי, ובדיוק אז הגיע ג'יפ עלום מהצד הלא נכון.
 
ואם שאלתם את עצמכם מה יכול להיות יותר מפדח מחשיפה טוטאלית באמצע המדבר בפני זרים, אני אגיד לכם:
הג'יפ ההוא , על שלושת הבחורים שישבו בו, עשה אחורה פנה  במהירות הבזק.

לא כדי לשפר עמדות. 

 פנה  שלא על מנת לחזור.

 ואם זו לא השפלה ,אני לא יודעת מה כן… 
 

 

ותודה לאורי קדמון על התמונות היפות שלו.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 15 לאפריל, 2009 at 14:07

    וכמה נזכרתי עד כמה נהייתי מפונקת ואיך בשום פנים לא אשתכנע לצאת למסעות כאלו שמערבים אוהלים ותרמילים עם חום וחולות ומדבר. אני, הרי בלי מקלחת צמודה ושירותים מחרסינה ומיטה צחורה לא יוצאת לשום מקום…
    כאילו מעולם לא הייתי בתנועת נוער ובמסעות מאתגרים ביותר, שלא לדבר על פקידה פלוגתית בגדוד שיריון בסיני, שלא לדבר על דור שני לפלמח.

    בקיצור, אני הפלצנית הצפונית, מורידה בפנייך את הכובע שאין לי. כלכבוד על מסירות הנפש ותום הנעורים

  • עמנואל  On 15 לאפריל, 2009 at 14:48

    נראה לי שאת ההימלטות בסוף לא צריך לקחת באופן אישי. בטח הג'יפ היה של בחורים דתיים שנמלטו כל עוד נפשם בם מהפריצות הנוראה שפשטה במדבר, ומאיימת להשחית את נפשם הרכה והטהורה באופן בלתי הפיך…

    ואיזה פחד המצוק הזה נראה. בטח הייתי מקבל שיתוק מרוב פחד והייתי נתקע שם באמצע, לא יכול לעלות ולא יכול לרדת.

  • חולי  On 15 לאפריל, 2009 at 19:52

    מגניב,

  • גלעד סרי לוי  On 17 לאפריל, 2009 at 16:54

    למרות שאני חושב שבמדינות מתוקנות יש חוקים נגד צוקים כאלה

  • תרצה  On 19 לאפריל, 2009 at 00:15

    הטיול שלנו בנגב ובערבה – חולהמועד פסח. עליו אכתוב ברשימה הבאה.
    הטיול שלכם מיועד לטיילים הרבה יותר מיומנים מאיתנו. נהניתי מהתיאור והמקומות שבהם ביקרתם נראים מיוחדים במינם. תודה, תרצה

  • נ'  On 19 לאפריל, 2009 at 14:08

    כף לקרוא!
    אני חושבת שבסוף בלוג כזה את צריכה להוסיף כמו בכל רשימה טובה את התפריט והמרשמים של המנות!

  • שלומית  On 19 לאפריל, 2009 at 14:25

    נ' יקרה, אני חושבת שאגנוב ממך את השם המגניב הזה עבור הרשימה הבאה…
    פניתי לשף המדברי ואם תהיה לו סבלנות הוא יכתיב לי ואני מבטיחה להוסיף.

  • מטבחי טופז  On 2 לאוגוסט, 2009 at 10:52

    בעיקר נקרעתי מצחוק מהחלק עם הטחינה…
    אני גם התפדלעתי עם השנים…
    נראה לי זה חבל מעט

  • אלעזר המודעי  On 11 למאי, 2010 at 05:02

    מצחיק נורא
    אני לא הייתי נמלט
    🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: