מגעיל?

 

יש דברים שמגעילים גם אותי. אבל  למען האמת- לא הרבה.
אני ממש אוהבת אבססים של חתולים. הרגע בו אני מבתקת  את כיס המוגלה וזרם צהבהב זורם החוצה כמו לבה מהר געש, הוא רגע מרגש .
דם בוודאי שאינו מפריע לי.
 פעם הציץ  מבקר לחדר ניתוח  וכמעט התעלף לראות אותי- אמנם מחוץ לחדר אך צמודה לחלון בעניין רב ,  אוכלת בשלווה סנדוויץ' ענק ומדיף ריחות טובים, תוך כדי צפיה בניתוח.  על השולחן שכבה אז כלבה, בני מעיה שפוכים על השולחן, ואני, תוך נגיסות ומצמוצים מתבוננת בעניין רב.
 
מה שכן מפריע לי הוא ריח של רקמות שרופות.

כשיש דימום אנחנו מנסים להפסיק אותו בעזרת "מלחם", מכשיר רפואי ששורף את כלי הדם המדמם.
 ריח הבשר החרוך , מזכיר לי בשר על האש. אז הנה, יש משהו שמגעיל אותי. 
הדבר הדוחה ביותר  הן רימות.
רימה זה מה שיוצא מהביצה שהזבובה מטילה. כשהרימה מתבגרת היא תהפוך לזבוב, וחוזר חלילה.
ולמה זה כל כך דוחה? כי יש זבובים המתמחים בהטלת ביצים על פצעים ורקמות מתות. ואז מגיעה אלינו כלבה עם פצע שהוזנח ולא טופל, ועדה של רימות, שנראות למעשה כמו תולעים לבנות ושמנמנות , ערמה של חוטים עבים, רוחשת וזזה ואוכלת בבשר החי.  בררר…

טוביה היה אחד מהאסיסטנטים הראשונים שעבדו אתנו בארץ.
במקצועו היה מגדל כבשים שחי ברמת הגולן ורק באופן זמני נאלץ לגור תקופת מה בתל אביב.
היה זה יומו הראשון אתנו.
על השולחן שכב כלב רועים אנגלי גדול מימדים. מורדם, כמובן. הכלב הגיע עם דלקת אוזניים חריפה והרדמנו אותו כדי שנוכל לשטוף את אוזניו.
לדלקת אוזניים יש ריח אופייני.
תריח, אמרתי לטוביה. זה ריח שכדאי להכיר.
טוביה רכן אל הכלב ורחרח אותו ארוכות. כשהזדקף אמר: בטח יש לו רימות. 
החלפתי חיוך קטן ומהיר עם הרופא שעמד לידי …יום ראשון בעבודה, רוצה לעשות עלינו רושם הבחור החדש…
במשך כל שנותינו כוטרינרים לא נתקלנו ברימות שיושבות בתעלת האוזן.
 
תוך כדי שטיפת האוזן נדהמנו לראות ים רוחש ומבעבע של רימות לבנבנות זוחלות ויוצאות וממלאות את השולחן…
לא רק שנאלצנו לאכול את הכובע, מאותו יום הסתכלנו על טוביה לגמרי אחרת…

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.  
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי  On 6 למרץ, 2008 at 16:52

    (אל תקראו אם יש לכם קיבה רגישה)
    אחרי 15 שנה בתור רפתן, ריח לא ממש מפריע לי.
    יש רק ריח אחד שמעולם לא הצלחתי להתרגל אליו – הריח של שליה שמוצאת מהרחם, רקובה לגמרי, שבוע אחרי ההמלטה.
    אחרי דבר כזה, אני מסתובב עם בחילה במשך כל היום.

  • זו ש  On 6 למרץ, 2008 at 17:45

    עכשיו חשוב על טום קרוז
    🙂

  • אבו - חומוס  On 6 למרץ, 2008 at 19:15

    רימות אוכלות רק רקמות מתות ולא רקמות חיות.
    עד כדי כך שעולם הרפואה מתחיל לבחון אפשרויות לנקות זיהומים מפצעים:

    http://www.cbsnews.com/stories/2004/08/02/health/main633556.shtml

    כמובן שזה לא הפתרון האופטימלי לטיפול בזיהומים כלליים אבל יכול להיות שבעצם קיומם בפצע הם מונעים התפשטות הזיהום לחלקי גוף אחרים.

  • שלומית  On 6 למרץ, 2008 at 22:01

    תודה על הקישור המעניין. גם ברפואה וטרינרית מתחילים לטפל באופן נסיוני בעזרת רימות, , למשל בכבשים עם דלקות כף הרגל, ארנבונים עם אולקוסים כרוניים שלא מחלימים ודלקות עצם.

    אבל חשוב להבדיל בין רימות שניזונות מרקמות מתות ,לבין רימות הניזונות מרקמות חיות. יש גם כאלה ובאלה כמובן אסור להשתמש.
    רימות כאלו מפרישות גם רעלנים הנספגים בגוף החיה .

  • Erez  On 6 למרץ, 2008 at 23:36

    לי זה דוקא עשה תיאבון… אני הולך להכין פסטה
    😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: