אהבה מאוחרת

הערה: הפוסט הזה פורסם בשבוע שעבר וירד, ושוב עלה ושוב ירד, תוך שאני מודה לאלוהי הבלוגים ולברוכין על שאפשרו לי למחוק פוסט בהינף קולמוס. בסוף אני מעלה אותו. בחרדה…
                                                                        

 

היום אמר לי מישהו שמכיר- למה את לא כותבת פוסט על הבלט שלך. חייכתי. את מי זה  מעניין. שעה אחרי השיחה הזו  קראתי את הפוסט של דינה ראלט והבנתי שכן. הגיע הזמן…
 
אני רוקדת בלט קלאסי.
בניגוד למקובל בענף, התחלתי לרקוד  ממש מאוחר. לא רקדתי כילדה
אחרי שנים שנלחמתי בזה (כי "עברתי את הגיל") הבנתי שאני פשוט צריכה לרקוד.  יש דברים שגדולים ממך, דברים שכנראה לוקחים אותך. לא אתה מחליט אלא הם בשבילך. 
 
 חמש שעות שבועיות של ריקוד   ועוד שלוש שעות נסיעה למורה בפתח תקווה, זה הזמן שאני מקדישה לזה.
מה  שמפדח, אם תרצו,  זה עם מי אני רוקדת: נערות צעירות וילדות. הכי גדולות הן ממש אחרי צבא אבל הרוב שם הוא בגילאים שבין 12 ל  18.    . 
 אמנם מאד מוכשרות, כאלה שמקבלות מלגות לכל העולם , אבל ילדות.
לא פשוט לי, בהתחלה הייתי משותקת ממבוכה. לא יכולתי לזוז. ולאט לאט נפתחתי.  הבנתי שאם לא עכשיו אז אף פעם. וזו פשוט לא אופציה. אני חייבת לרקוד.

גם היום אני מאחור, לא מסתירה להן את המורה, לא  נמצאת בזכות אלא בחסד. ככה מרגישה לפעמים.  

למה אני שם ?  כי זו המורה הכי טובה בארץ, וכי היא לא מוותרת. גם לי.
כשאני לא מסתובבת מספיק מהר היא מפליקה לי . בעדינות, כן, אבל מפליקה.
כשאני עולה במשקל נגיד חצי קילו היא ממש כועסת עלי: מה יהיה, שלומית, מה עם הכרס שלך. (ואני לא עליתי במשקל מאז הצבא…)
כשאני מפסידה שיעור היא נוזפת בי. מבחינתה שכל התוכים יתפגרו  אבל שאני לא אפסיד אף שיעור.

כשאני רוקדת אני לא חושבת על כלום. וחושבת על הכל.  אחרי שנים שנאבקתי בלהבין את הקומבינציות, ולהתגבר על הקושי הפיזי, פתאום משתחרר בי משהו. פתאום אני רוקדת.

משיעור טוב אני יוצאת מרחפת על כריות אוויר. אני מגיעה חולה לשיעור ויוצאת בריאה, מגיעה בדאון ויוצאת מאושרת.
 ביחוד אם המוסיקה טובה. כי הכל הרי מחובר . כי המוסיקה היא חלק בלתי נפרד, אני שומעת והמוסיקה מחלחלת  . אין כמו תרגיל קלאסי עם מוסיקה של סקוט ג'ופלין . 
 
רקדניות אמיתיות אמורות לסבול בשקט. האצבעות מדממות בכל שיעור קצת פחות ובסוף מפתחים יבלות  ולא כואב יותר.
אני, מה לעשות, רקדנית מפונקת ולא אוהבת לסבול (קצת סתירה, בלט קלאסי במהותו מיועד למזוכיסטים). אני גם כבדה בהרבה מאותן ילדות עם אפס אחוז שומן, וכנראה שמידת הכאב היא ביחס ישר למשקל הגוף. 
 אני עוטפת כל אצבע  בנפרד עם מסקינג טייפ, ואורזת את כל האצבעות ביחד בתוך שני  פדים – אחד מסיליקון ואחד מבד. 
 ככה כואב לי רק קצת. סביל.  

וכך נראית  הנעל שלי בזמן קשירה

ראיתי ברשימות כאן מישהי שכתבה על 10 דברים שרוצה לעשות לפני שתמות…
אז אני, אין לי הרבה דרישות, אבל מה שישמח אותי במיוחד הוא לעשות "דאבל  פירואט", כלומר פירואט כפול – על פוינט. 
 זה באמת  יספק אותי.

 

Darcey Bussel 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • lili  On 4 לאוגוסט, 2007 at 12:26

    תודה על הפוסט הזה,
    הוא אמיתי, מדהים ברגישותו,
    אין ספק שהיה קשה לפרסם אותו כי הוא לא המילים אלא אמת צרופה.
    הייתה ועדיין יש לי חוויה דומה, עם ריקודי בטן (אני לא מספיק טובה, מאוחר מדי, זה לאחרות ולא בשבילך ועוד כהנה וכהנה הגיגי המוח המפותל)
    אבל איזה כיף זה להרגיש את החיים זורמים מתוך האגן, לחוש נשית כי אני כזו, להרגיש את המוסיקה והתופים בוערים לי בבטן.
    אז מה אם לפעמים אני צריכה לעבוד על הקואוקדינציה שלי, אז מה אם יש ותיקות וטובות ממני, העיקר שכשאני שם, אני באמת חיה מהגוף שלי.

    אני קוראת לנשים לממש את נשיותן בשביל עצמן
    תודה

  • טלי  On 4 לאוגוסט, 2007 at 14:49

    תודה רבה.
    אני נהנית מכל הרשימות שלך. ואל תעשי חשבונות לעצמך – בסופו של דבר, זה האתר שלך. אז לפעמים יש תגובות פחות מפרגנות – לא נורא, אני רואה את זה כמחיר, ולא מחיר נוראי, שאנחנו משלמים בשביל לקיים אתר אישי בתחום הציבורי.
    ושוב, תודה.

  • שלומית  On 4 לאוגוסט, 2007 at 20:00

    תודה לשתיכן
    באמת חששתי, ושמחה לקבל תגובות כאלה.
    יש פוסטים יותר רגישים, כנראה
    ..
    ואם מישהו יקבל בעקבות הפוסט הזה דחיפה ללכת
    בעקבות חלום- את שלי עשיתי…

  • יעל  On 4 לאוגוסט, 2007 at 23:41

    בגיל 36 חזרתי לסטודיו נעורי (ממנו פרשתי בת 18) וגיליתי שאני עדיין מצוינת ליד הבר וגם…שאבדה היכולת לזכור קומבינציות של אמצע (דיאוגנלים וכו'). אולי בנות העשרה (שזוכרות מצוין) גרמו לי לפרוש בבושת פנים. (מה דינך בהופעות סופשנה?)
    הערה קטנה, כבר שבועיים שאני חולפת על פני מרפאתך ומתביישת להכנס להגיד לך כמה נעים לקרוא אצלך. הנה תודה וירטואלית.

  • שלומית  On 4 לאוגוסט, 2007 at 23:50

    הייתי מתה להשתתף בהופעות סוף השנה…אבל המורה שלי לא מבינה רמזים עבים כקורח (ואולי אני היא זו שלא מבינה…)

    בפעם הבאה שאת ליד המרפאה- כנסי, כנסי…אשמח להכיר, באמת.

  • ג'ורג'  On 5 לאוגוסט, 2007 at 07:29

    יופי. יופי.
    וגם התמונה מעולה.

  • נולי  On 14 לאוגוסט, 2007 at 14:30

    טלי סיפרה לי שאת פה ומייד ( אחרי כמה ימים, א: בגלל סניליות וב'- בגלל שהייתי עסוקה) נכנסתי לקרוא

    ומאד אהבתי את הפוסט, ואת היופי שבו: הכנות, השמחה , הגישה לחיים ובכלל – כתוב מקסים

    תודה
    נולי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: