ויטנאם וקמבודיה- המדריך לתרמילאי הגריאטרי (חלק ב)

הכתבה במלואה התפרסמה בYNET  ואת החלק הראשון שלה, על צפון וייטנאם,  כבר פרסמתי כאן. אז מרשה לעצמי לפרסם את ההמשך בגירסת המחברת : ) הרבה , הרבה עבודה כדי להיפטר מטוקבקיסטים…

הערה למי שארוך לו: בסוף יש קטע על האוכל הויאטנאמי. מותר לדלג ולהגיע לשם.. .
מרכז וייטנאם
הטיסה  ל DANANG  , שדה התעופה שליד HOIAN מתאחרת בחמש שעות. כאן, אם אין מספיק נוסעים פשוט מבטלים טיסה ומאחדים אותה עם זו שאחריה. מתוך שלושת הטיסות שנטוס בימים הקרובים עם חברת התעופה הווייטנאמית  נצבור איחורים של אחת עשרה שעות.

אנחנו נפרדים מהמדריך הציני והמריר שלנו  באנחת רווחה, רק כדי לקבל מדריכה חדשה בשדה התעופה של Danang: .חיכיתי למדריכה וויטנאמית יפה כדי שק. יפסיק לקטר ויתחיל להנות, אבל קיבלנו את וואן. מטר וחצי תזזיתי, חייכנית כפייתית הסובלת ללא ספק מOCD .
HOIAN  היא עיר יפיפיה. אבל מאחר והגענו באיחור של חצי יום לא הספקנו לתור אותה בניחותא.
מדריכתנו האובססיבית העבירה אותנו בקצב היסטרי בין אתרי העיר השונים והעמידה אותנו מולה מדי פעם כדי להרצות לנו . אחרי המדריך האדיש מהצפון אנחנו לא רגילים לקצב אינטנסיבי כזה של הרצאות. העובדות ניתחות עלינו בקצב של מכונת ירייה.
בית סיני יפה בן 200 שנה מתברר כמלכודת לתיירים תמימים, ומשמש כמתפרה. הדוד הסיני עצמו מצייר דגמים למפות שולחן  (וואו)  ונכדותיו  רוקמות בחריצות. כדי להצדיק את המכירה, יושבות בנות המשפחה ומקבלות באופן אישי את התיירים, ומספרות על היותן דור שמיני שגר שם. אבל במקום לסייר בבית , אתה מובל מייד לשולחן עליו מונחת מפת שולחן לבנה וטווסים רקומים עליה,  עם 8 מפיות תואמות.
 
יש מה לראות בהויאן. גשרים יפנים, בתי מפגש סיניים, וסימטאות מענגות. אותנו הובילה המדריכה כמעט בריצה  ממוזיאון לבית הסיני ולחנות בה מגדלים תולעי משי.
כשהגענו בלילה למלון הודיעה לנו המדריכה שלמחרת אנחנו מתחילים את הטיול בשבע. כשניסיתי להתחנן על נפשי ולהתמקח על עוד שעת שינה , אמרה המ"כית החדשה שלנו שאין על מה לדבר. נתחיל בשבע ונסיים בשבע.
נסיעה מHoian  ל Hue.
היום גשום, ואני חושבת בליבי שהטיול בעצם הופך להיות אקסטרים. אחרי שתרגלנו עקיפות על פס לבן נעשה את זה היום על כביש רטוב וחלק.
 
כאן, כשרוצים להרחיב כביש אין פשוט מזה. הממשלה מגלחת בתים שבנויים על התוואי. מבית בן שלושה חדרים הורידו לך חדר, ואתה עוד אומר תודה על מה שנשאר.
וכך לאורך הכביש רואים עשרות בתים עם קירות פעורים של מה שהיה חדר.
 
מאחר והקרקע יקרה , אנשים אמידים בונים בתים צרים וגבוהים. בית פרטי ממוצע פה בנוי ברוחב של 4  מטר- רוחבו של חדר אחד-  ובגובה שלוש  או ארבע קומות .הבתים הגבוהים והדקיקים הללו צבועים רק בחזיתם. שני הצדדים נשארים באפור, שהרי אולי  השכן ירצה לנצל אף הוא את אחוזי הבניה שלו. 
 

הבנין הירוק הוא בית פרטי. בכל קומה יש חדר אחד.

בהרי השיש היפים אנחנו נכנסים לסמטה עלומה , עוזבים את הרכב ומטפסים   136 מדרגות למתחם קסום בשם הפגודה הקדושה- The  Sacred Pagoda
אפילו ק. , האתאיסט המושבע, מצא עצמו מחזיק קטורת ומשתחווה קלות לבודהה של האושר. ובינינו- מה יכול להיות רע באלוהים שמנמן וחייכן  שאוהב את החיים , לעומת הזעפן שלנו שנראה כי אף פעם אי אפשר להשביע את רצונו.
 
בין Hoian  ל- Hue  יש דרך יפיפיה בין הרי השיש. אנחנו נאלצנו לוותר עליה בגלל ערפל כבד. המדריכה הסבירה שאפשר, אבל אז היא תצטרך לרדת מהרכב וללכת לפניו כדי להראות לנהג איפה נגמרת הדרך ומתחילה התהום. אנחנו אנשים שפויים. ויתרנו.
Danangמוזיאון מקסים  לאמנות של הצ'אמפה. לא להחמיץ.
Hue
שלושה  אתרים מומלצים בעיר הזו:
הארמון המלכותי והעיר האסורה– מבנה הרוס ברובו אך עדיין מרשים.
פגודת הגבירה-Thien Mu  פגודה בצורת צב ששותה ממי הנהר. הפגודה ממוקמת על עיקול בנהר הבשמים והנוף שנשקף ממנה שווה בהחלט.

האתר השלישי והמרשים מכולם הוא קבר הקיסר  Tu- Duc
מתחם הקבורה של הקיסר הוא קומפלקס של מבנים מפוארים המוקפים בחפיר מלא מים.

לא פחות מהמבנים ,מעניין הסיפור שמאחורי הקיסר שהקים אותו .הקיסר  היה נשוי ל 107 נשים ואף לא אחת הצליחה להרות  לו . העקרות שלו נבעה כנראה ממחלת האבעבועות שתקפה אותו בילדותו, מחלה שעכבה את גדילתו.    36 הק"ג שלו היו פרושים לאורך 150 ס"מ, ואפילו בוייטנאם בה האנשים קטנים יחסית אלינו זה נשמע קטן. בגלל מצבו  העסיק עצמו בכתיבת שירי דיכאון  על חייו הקשים וארצו האומללה, מה שלא הפריע לו לרדות בבני עמו לבנות את מתחם הקבר ואפילו לסיים אותו בעודו בחיים.
עשרים המשרתים  שקברו אותו נאלצו מיד לאחר מכן להתאבד בשתיית מים מורעלים,   כדי שמקום קבורתו יישאר סודי. (אני חושבת שמספיק אם היו שותים את המים המקומיים,  למה לטרוח ולהרעיל מים).
 
                                        

 
מילה אחת על גשם. הימים שבילינו במרכז וייטנאם היו ימים גשומים, מה שאיפשר לי להציץ על האופנה המקומית. כל תושבי העיר התעטפו במעילי ניילון תכלכלים , ואפילו כובעי הקש  המשולשים זכו לגרסה משודרגת ומנויילנת.
 
את תשומת ליבי צדו מעילי גשם אטומים שבחזיתם היה מלבן פלסטיק שקוף. 

הרוכב מכסה את הראש, משחיל  ידיים לשרוולים ומניף את מה שנשאר מעל לכידון  והגלגל הקדמי,
כשהחלון השקוף נופל בדיוק על הפנס הקדמי.
 אם היה מופיע פה אי. טי לביקור, זה בדיוק המעיל שהיה שמח ללבוש כדי שיראו את האור האדום הפועם בחזיתו.

 

חליפה משולבת לרוכב ולכלי הרכב שלו. הדבר היחיד שאני מצטערת שלא קניתי שם…

  למרות שהעיר היפה הזו הוכרזה ע"י אונ"סקו כ"אתר מורשת עולמית", העזובה שורה בכל.

דבר זה מאפיין את וייטנאם כולה. בכל הפגודות  יש עשביה מבצבצת, פיסות נייר טואלט זרוקות ליד השירותים (בול קליעה) שנמצאים בתוך מתחמי הפגודות, והמבנים היפים מכוסים בפטריה שחורה ,עובש והמון לכלוך.
 
דרום וייטנאם
בשדה התעופה של סייגון,  הו צ'י מין בשמה החדש, אנחנו נפגשים עם מדריך מסוג חדש. אחרי המדריך הציני והאנטיפט שליווה אותנו בצפון, והמדריכה האובססיבית המעיקה במרכז, בסייגון קיבלנו מעריץ מושבע של הו צ'י מין, שופרה הנאמן של  המפלגה הקומוניסטית שלא יכלה למנות נציג הולם יותר כדי למכור את השקפת עולמה, וטיפוס חרדתי של ממש.  
במו עיני ראיתי אותו חופן בכף ידו את זו של ק. כשעבר כביש.
כשיצאתי לשוק לבד יום אחד הוא צלצל למלון (!) עשר דקות אחרי שנפרדנו, כדי להזהיר אותי שוב ללכת בלי שעון, בלי כסף (ומה בדיוק אני אעשה בשוק בלי כסף?) לשים את התרמיל מקדימה, ולא לנסוע בריקשה.  טוב שלא אמר לי לא לדבר עם גברים זרים.
 
תחום השיחה החביב עליו בו הראה בקיאות מרשימה  היו תכניות הממשלה האהובה שלו. בעוד חמש שנים יהיה כאן שדה תעופה חדש, בעוד שנתיים יקום גשר חדש. ממש תכניות חומש, כמו בימים הטובים של סטלין.

 האתרים היותר אטרקטיביים  בסייגון הם מוזיאון המלחמה ,פגודת הג'ייד  וארמון  האיחוד מחדש. הארמון, אגב, היה סגור בשתי הפעמים שתכננו להיות בו. אך לא איש כמדריכנו הנאמן יוותר על הזדמנות להראות לנו את שיאו של הטיול, בעיניו. בבוקר יום הטיסה האחרונה נאלצנו לקום בשש  כדי להספיק לבקר בארמון.
הבניין דורש תחזוקה מיידית, החלפת שטיחים דחופה וצחצוח הרהיטים. יפה הוא  לא. אבל בהיותו סמל למאבק בין הצפון והדרום במלחמת האזרחים,כמו גם לכניעת הדרום, הוא מהווה חלק מעניין מההיסטוריה של וייטנאם.
מסייגון אפשר לצאת  למספר טיולים: 
לתעלות קו- צ'י ,  למקדש הקאו-דאי ולדלתא של המקונג.
תעלות קו- צ'י הן המחילות ששימשו את הוויטקונג במלחמתם באמריקאים. זוהי מערכת סבוכה ומפותלת של תעלות באורך כולל של כ 200 ק"מ, בהן מטבחים, בית ספר ובית חולים- והכל מתחת לאדמה. 
המחילות המקוריות הורחבו במקצת כדי לאפשר לתייר המצוי להכנס פנימה. חייל מלווה אותנו עם פנס. המחילה צרה מאד, גם אחרי ההרחבה. אני משתחלת בתעלה ברוחב של כ 50 ס"מ, מתפתלת ועוקבת אחרי התוואי בחושך כמעט מוחלט.  מדי פעם החייל נעלם לי בסיבוב ואני לא רואה כלום.
ק. גילה להפתעתו  שלמרות עברו המהולל כטנקיסט  הוא סובל  מקלאוסטרופוביה. אחרי המטר החשוך  הראשון הוא פנה לאחוריו, שעט החוצה חסר נשימה כשהוא מועך אותי ועוד תייר תמים שאיתרע מזלו ועמד אחרי.
 
נסיעה של כשעה מביאה אותנו למקדש של הקאו-דאי, הדת הוייטנאמית החדשה המאחדת את הבודהיסטים, הטאואיסטים והקונפוציוניסטים ואפילו  שואבת קצת מהנצרות.
 בצהרי היום יש טכס ,והמשתתפים בו לבושים בגלימות לבנות, כחולות ,אדומות וצהובות ומיני כובעי נייר על ראשם. ממש קו קלוקס קלאן בטרי קולור.
אולם התפילה מעוטר בפסלי גבס צבעוניים  ובעמודים גבוהים התומכים ביציע, מעין מרפסת פנימית המקיפה את אולם התפילה משלושה צדדים  וממנה צופים התירים בטכס.

                                                    

  
אנחנו  מטפסים בצייתנות למרפסת אבל  אחרי חצי שעה  של תפילות חרישיות ומוסיקה וייטנאמית (סולם פנטטוני, כן? )  התיירים מתחילים לעזוב.
 
בדרך חזרה לסייגון אנחנו רואים אישה מטאטאה את הכביש המהיר בעזרת מטאטא זרדים. אכן , השקעה ותחזוק התשתיות.
 
דלתת המקונג:במרחק שעתיים נסיעה מסייגון נמצאת דלתת  המקונג, הארוך שבנהרות דרום מזרח אסיה. הנהר מתחיל במזרח טיבט ומתפתל דרומה לאורך כ 4350 ק"מ, דרך סין ,לאוס, תאילנד וקמבודיה ,עד שנשפך לים בוייטנאם. כאן אפשר לעלות על סירה ולשוט בין הנהרות, התעלות, השווקים הצפים וכפרי הדלתא.
 
אחר כבוד אנחנו מובלים לארוחת הצהריים שלנו.
המנה הראשונה שלנו היא דג מטוגן. הדג המסכן  עומד זקוף על קשקשיו וזיפיו.
המארחת לוקחת חצאי עיגול של נייר אורז, ומרככת אותם במים חמים . (תתפלאו, ככה גם מכינים גבס לקראת גיבוס. אפילו הטעם דומה).    עכשיו היא צובטת חתיכות מהדג ומגלגלת אותן לתוך ניר האורז. 
אני יודעת שזה נשמע נפלא אבל תאמינו לי- חסר טעם לחלוטין.

 

המנה הבאה היא שרימפס ענק. המארחת מקלפת ברוב טובה את הראש ותולשת לו את הרגליים. עכשיו הוא מתחיל להיראות יותר כמו אוכל טעים ופחות כמו ג'וק. כמו שאתם רואים, יש לי דילמה מוסרית קלה.
המנות המשיכו להגיע לשולחן. כולן יפות ומעניינות ואף לא אחת לא אכילה. בעיני, כמובן.
אני מאריכה ומפרטת על האוכל כי רבות מהללים את האוכל הוייטנאמי. אך לטעמי הוא חסר טעם.
נראה דומה  לאוכל התאילנדי , רק בלי התבלינים. בפעם הבאה אני מביאה מלחיה מהבית. 

זהו. עם סיום הארוחה נגמרת לנו וייטנאם.  
11 ימים ארוכים , אינטנסיביים ולימודיים מסתיימים.
אבל הזכרון של שדות האורז, האיכרים עם כובעי הקש, והחיים הפשוטים ילווה אותנו ללא ספק זמן רב.

 

הפוסט הבא – על קמבודיה.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ישראל  On 10 ליוני, 2007 at 01:14

    חחחחחחחחחחחח. ככה הייתי מתארת את עצמי.

    והשרימפס הדוחה הזה, אוי אוי אוי. בפעם הבאה תביאי גם בקבוקון סויה קיקומן, חוץ ממלח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: