מלתעות

 

אחד הסיכונים במקצוע שלנו הוא להינשך על ידי כלב רגזן.
תאונות עבודה קורות  ,למרבה הצער, גם כשאתה מיומן.
הכלבים המסוכנים ביותר הם אלה שנושכים ללא כל התראה .
כלב אחד כזה נשך יום אחד את ק. שהופיע בבית עם תפר כחול באמצע הלחי.
 כשהבעתי את מחאתי- מילא להינשך,  אבל מי זה הרופא הדביל שתפר אותך בחוט כחול , ענה ק. בצניעות שלא היה לו זמן ללכת להיבדק ולכן לקח מראה ותפר בעצמו. אז מה אם החוט כחול.
אני מניחה שמי שלובש בהיסח הדעת  את חולצת ההריון של אשתו לעבודה כי זה מה שהיה מונח לו בארון למעלה לא מתעכב על פרטים קטנים .
 
רגע מתוח הוא השלב בו בודקים אוזניים של כלב . אסור לשכוח  את  הקרבה בין הפנים הרוכנות אל האוטוסקופ  (מכשיר המאפשר הצצה לתוככי תעלת  האוזן ) לבין המלתעות .

אחד המקומות בהם עבדתי היה בית חולים שנמצא בדאון- טאון של לוס אנג'לס.
היה זה  אזור ידוע לשמצה, שכונה ענייה המאוכלסת ברובה על ידי שחורים מהמעמד הנמוך .
בית החולים היה שייך לד"ר וייס  ידידי, שהיה יהודי טוב ואוהב אדם.  הבעיה היתה שהוא עבד עם אשתו רבקה (להלך אשת הדוקטור) ועם אביו, וטרינר גם הוא.

ד"ר וייס האב  ניהל את המקום ביד רמה ובזרוע נטויה .

רבקה כלתו היתה יאפית נאורה שתיעבה כל מי שלא היה לבן,יהודי ועשיר. כמה חבל שבית החולים שלה היה ממוקם איפה שהיה ממוקם,  ויהודים לבנים לא בדיוק עברו שם.
 
התיעוב בין רבקה לבין הלקוחות היה הדדי.
אחד הלקוחות שלנו היה מוכר שרימפס במקצועו, איש גדל מימדים:  מאה ושמונים קילו המתפרסים על גובה של מטר ותשעים .הוא היה שחור ועני, ועל יהדות לא היה כמובן מה לדבר.
את הכלב שלו הוא אהב מאד. היה זה כלב מסוג סטאף,  תוצר הכלאה בין נמר לכריש, מאלה שלא לוקחים שבויים .
ד"ר וייס סרב לבדוק אותו ללא מחסום פה.
בוקר אחד שכח בעליו- כך הוא לפחות טען אחר כך- לשים את הסוגר על ידידו הטוב ביותר.  ד"ר וייס נכנס לחדר, ראה שאין מחסום ומיד הסתובב כדי לצאת, דבר שהסתבר כטעות טראגית.
 
הכלב, שלושים וחמישה קילו של מלתעות, התביית בזינוק פנתרי על ישבנו של הרופא שנוא נפשו. וכך מצאנו את הרופא המכובד  נס על נפשו לאורך המסדרון כשלסת מרשימה במימדיה נעוצה עמוק בישבנו.

מוכר השרימפס בא על סיפוקו ולא הופיע יותר. ואילו הגברת  וייס  החליטה בעקבות האירוע האנטישמי הנ"ל- כך היא הגדירה את המקרה- לפתוח בית חולים חדש הרחק ממוכר השרימפס ,בסביבה שתהלום את מעמדה כאשת וטרינר. 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור  On 27 לאפריל, 2007 at 15:23

    נהניתי לקרוא, בכל מקרה. שמח שאת ממשיכה לכתוב.

  • אודי  On 27 לאפריל, 2007 at 21:31

    נהניתי לקרוא את הרשימות. הן משעשעות, מחכימות וכתובות היטב. שמחתי גם למצוא התייחסות לאזרח ק.

  • Erez  On 27 לאפריל, 2007 at 22:17

    LOL…

    Funny 🙂

  • ח ל י  On 28 לאפריל, 2007 at 10:54

    הכי הצחיקה אותי חולצת ההריון של אשתו. הורס.

  • יעל ישראל  On 29 לאפריל, 2007 at 00:42

    .

  • שלומית  On 29 לאפריל, 2007 at 07:25

    הי, הרבה תודה.
    (אתם כבר יודעים שאני קוראת את התגובות…

    ותודה על כל החיזוקים שהיו, גם בתגובות וגם במייל הפרטי.

  • דשה  On 29 לאפריל, 2007 at 12:18

    עוד לפני שקראתי, אמשוך מעט את התענוג בציפיה למה שכתבת

    אני שמחה שהחלטת לא להפסיק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: