הצב יהושע

 

 יהושע היה מה שקוראים "לא נחמד". הוא היה זקן מריר וחסר שמחת חיים. אבל אני אהבתי אותו דווקא בגלל תכונותיו אלו. אחרי פציינטים מתנחמדים היה משהו משובב נפש באינטגריטי שלו.

יהושע היה צב המדבר מקליפורניה ,לא צב היבשה שאנחנו מכירים בארץ.  הוא שקל כחמישה עשר קילו , וזה עוד בלי רגל.
 אז כמו שאפשר לראות, היו סיבות מקלות לאופיו הנרגן.  בצעירותו ננשך על ידי כלב שתלש את רגלו האחורית ,ומאז הוא לא ממש התאושש.

במקום הרגל החסרה סידרנו לו קב  מעץ שהודבק לשריונו,  וכך התנהל לו בחייו ,עגמומי וסר נפש.
היותו בעל שלוש רגליים ורגל ביונית לא מנעו ממנו לנוע במהירות מפתיעה. בכלל, צבים, בניגוד למיתוס, הם חיות זריזות להפליא. (בהתחשב בעובדה שבכל זאת הם נושאים על גבם את כל הציוד).
הכרתי את יהושע מזה זמן כשהופיע יום אחד במרפאתי כשהוא חולה.
בגלל עונת השנה – היה אז חורף, ובגלל חוסר התיאבון שהפגין חשבתי שאולי  יש לו דלקת ריאות. הכנסתי אותו לחדר הרנגטן לצילום. 
בצילום הרנגטן הוברר לי שהריאות הן בסדר גמור. מה שלא היה בסדר זו אבן גדולה שישבה בתוך שלפוחית השתן שלו. האבן היתה בגודל של כדור טניס ופחות או יותר מלאה את חלל השלפוחית.
לא היה ספק שהאבן היא  הסיבה לחוסר התיאבון ולהרגשה הרעה שלו, ושצריך לנתח אותו.
 
הוצאת אבן משלפוחית היה ניתוח שכבר בצעתי אי אלו פעמים בעבר.
הבעיה בצב היא לא איך להוציא את האבן אלא איך בדיוק להגיע אל השלפוחית. במלים אחרות, איך פותחים את הבטן שלו, העשויה , כזכור, משריון קשיח למדי. לא משהו שסכין המנתחים יכול לחדור לתוכו.  
מסתבר שכדי לנסר שריון של צב צריך  מקדח המשמש רופאים לניסור גבס. אבל להשיג מקדח כזה  לא היה פשוט .הייתי צריכה לשכנע רופא אמריקאי שלא מכיר אותי לתת לי מכשיר רפואי.

בדיוק בגלל זה הלכתי אליו עם הצילום, כמליץ יושר.

 הרופא פרץ בצחוק .

 יש להם תגובות משונות לפעמים, לרופאים של בני אדם. אני מניחה שטיפול בסוג אחד  בלבד של פציינטים גורם לקבעונות מסויימים. 

אבל את חותך הגבס קיבלתי בהשאלה.

כשפותחים את הבטן לצב, מנסרים  ריבוע מהשריון העוטה את בטנו.
צריך, כמובן לתכנן היטב את מיקום הפתיחה , ומה שאפילו יותר חשוב- את גודל הפתח. טעית בגודל- אכלת אותה. אי אפשר לתקן . אותו ריבוע מנוסר ישמש אחר כך לסגירת הבטן.
פתחתי את בטנו של יהושע. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שלא ראיתי אותו מקטר. הוא, כמובן, היה מורדם.
ואז נכונה לי הפתעה קטנה. החור שחצבתי בשריונו הספיק אמנם לאבן עצמה, אבל כשידי אחזה באבן- שומו שמיים- לא הצלחתי לצאת.
מה אומר ומה אדבר.רגעים קשים עברו עלי עד שעלה במוחי הרעיון להוציא את האבן בעזרת כף בישול.

על זה אמר  ק. : אם היית מבשלת קצת אולי היית חושבת על זה קודם.

הניתוח כולו ,אגב, היה סיוטו המהלך (או הזוחל) של כל מנתח. האבן היתה כל כך גדולה עד שתפסה למעשה את כל חלל השלפוחית. זאת אומרת ראיתי אבן עטופה בשקיק דק  ופריך עד מאד, הלוא היא שלפוחית השתן.
האבן גדלה שם במשך תקופה ארוכה ואפילו נדבקה קצת לדופן. כשניסיתי לתפור את השלפוחית לאחר הוצאת הסלע הקטן שהתנחל בה, התפוררה זו עם כל תפר עוד קצת.
תפרתי מה שיכולתי לתפור ,הדבקתי את הריבוע המנוסר למקומו, הזרקתי אנטיביוטיקה ועשיתי מה שעושים רופאים במקרים כאלה: התפללתי.
לא היה לי ספק שרוחו של הזקן הנרגן שרתה עלי, שכן לא הפסקתי לקטר לאורך הניתוח כולו.
ואילו יהושע- חסר הערכה שכמותו.
ארבעה חודשים אחרי הניתוח הלך לעולמו.
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On 27 לינואר, 2007 at 14:13

    האמת שקראו לו ג'ושוע, בקיצור ג'וש. זה היה
    בלוס אנג'לס, הוא היה צב גוי.

    ואת השיר שהזכרתם אני לא מכירה, לצערי…

  • שלומית  On 28 לינואר, 2007 at 22:32

    זו בטוח היית את…

    אבל האמת, אני ממש אוהבת צבים. הם כל כך סימפטיים. ובניגוד לספרות שטוענת שהם לא מכירים את בעליהם ולכן לא מהווים חית מחמד טובה, אני מכירה צבים שמכירים גם מכירים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: