ביקור בית

 

מושבניק מאזור השרון הזמין אותי לביקור בית.
התזמון שלו  היה בעייתי מה, שכן עמדתי בדיוק  לפני טיסה  לסמינר אליו הוזמנתי.
בנוסף,  יומיים קודם לכן בדיוק הגיע הקונטיינר שהכיל את חיינו בארצות הברית , 
ועשרות ארגזים היו מוערמים בבית זה על גבי זה.
מאחר וזמני היה דחוק  ניסיתי לשכנע אותו לבוא אלי למרפאה, או לחילופין לדחות את הביקור עד שאחזור.
אחרי  שתים עשרה שנים בארצות הברית  נהפכים קצת לאמריקאים. מנומסים יותר, עדינים יותר…וקצת שוכחים איך עובד הראש הישראלי.
 
אי אפשר, אמר המושבניק. הבעיה מאד דחופה. אי אפשר לחכות אפילו יום אחד. אני בבעיה רצינית.התוכים נופלים אחד אחד…
 
 תמיד הייתי ידועה כאחת שלא יודעת להגיד לא  (מזל שלא בקשו יותר מדי…) וכך מצאתי עצמי על הכביש המהיר בדרך לביתו.
מחמת הבהילות שבדבר לא נקבתי בשכרי .
 
כשהגעתי , ממוקדת ונחושה לעזור, היה האיש שליו להפליא. למרבה תמיהתי,הבהילות שנשמעה  קודם בקולו, כמו גם המצוקה- נעלמו. הוזמנתי לסיור ארוך בין כלובי התוכים שלו תוך שהוא מאריך ומספר לי על  הטיול לאוסטרליה שערכו הוא  וזוגתו  חודש קודם…
 
לאחר מכן הוזמנתי אל תוך הבית לכוס קפה, וכבדרך אגב הועלו מספר נקודות הנוגעות לתוכים שלו.
למותר לציין שאף בעיה לא הייתה דחופה במיוחד.
 
וכך עברו להן שעתיים ומחצה, וככל שעובר הזמן אני נעשית לחוצה יותר :
נושא התשלום לא הועלה מצידו , ואילו אני- לא יכולתי להעלות נושא כה עדין.
 
קמתי ללכת. זה היה הרגע הקריטי מבחינתי: שאלת התשלום, כך הייתי בטוחה ברוב נאיביות, תועלה עכשיו. אני הרי עוזבת.
ואכן, אותו מושבניק לא אכזב. ללא מלים קם, הסתובב- וחזר עם שני אננסים ענקיים.
 
אני ממש מודה לך על זמנך, אמר.
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דורון  On 9 לינואר, 2007 at 22:43

    את לפחות אוהבת אננס?
    ואני חושב שעם כל הכבוד לנימוס אמריקאי או אחר, את עשית ביקור בית, זה שלא עשית כלום לא צריך לעניין אף אחד. הרי אם היית חשמלאי או משהו היו אוטומטית מכינים איזה 150 שקל תשלום על הביקור.

  • יעל ישראל  On 10 לינואר, 2007 at 06:22

    אני הייתי מורחת לו אותם על הפרצוף.

  • Luna  On 10 לינואר, 2007 at 08:45

    Each and everyone of us … King of the world. Then we do it to people outside Israel and wonder when it backfires.

    BTW Shlomit, I got to see you urgently! But to be fair to you, I got a couple of coconuts ready 🙂

  • שלומית  On 10 לינואר, 2007 at 09:57

    אסרטיביות היא לא הצד החזק שלי, או לפחות לא היה.
    אין ספק שאותו ארוע היה חוויה מכוננת בחיי
    אני פחות תמימה והרבה יותר קשוחה היום…

    (אל תנסו אותי…)

  • יעל ישראל  On 10 לינואר, 2007 at 23:30

    ולא ננסה אותך. אני לא ההיתי מעזה לתת לוטרינר עוגות שאפיתי בתמורה לטיפול. איזו חוצפה יש לאנשים.

  • שלומית (לא לוי...)  On 12 לינואר, 2007 at 22:25

    בתור אחת שגם חלשה בנושא האסרטיביות מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש רמת החוצפה שאפשר להגיע אליה.
    חיפשתי את הטלפון של המרפאה ונתקלתי בבלוג, לדעתי מוצלח ביותר… ועושה חשק להיות וטרינר תוכים (בטח שיש דבר כזה!).

  • ג'ורג'  On 14 לינואר, 2007 at 16:08

    השלומית שאני מכיר לא הייתה מוותרת! בואי נלך ונשרוף לו את המועדון!

  • מיכאל  On 21 לינואר, 2007 at 06:25

    סיפור יפה. הישראליות במיטבה.היית צריכה להעמיד אותו במקום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: