הרקדנית שהצילה כלב, או- למה אסור שיהיו עדי ראיה

חזרתי בשעת לילה מאוחרת משיעור בלט.

בדרכי הביתה , גופי דואב ואני  רוצה להגיע למיטתי בהקדם, ראיתי כלב זאב שנפגע בתאונת דרכים. הוא שכב על צידו והתנשם בכבדות.הכלב היה ללא בעלים.
מיד עצרתי את רכבי ופניתי להגיש לו עזרה ראשונה, כמתחייב ממקצועי.
רק אז ראיתי את חמשת הרכבים שעצרו אף הם בצד הדרך, על יושביהם.
 
באיחור מה נוכחתי לדעת שלבושי לא בדיוק עונה על הקוד המקצועי  הנדרש.
למען הדיוק  כל מה שלבשתי אז  היה בגד בלט ורוד, והגרוע מכל- חצאית בלט ורודה ושקופה.
מה שנחשב בחוגים מסויימים ,כלומר בעיני המורה שלי לבלט- לגיטימי לחלוטין, נראה ממש ביזארי באותן נסיבות.
אני מחדירה עירוי לכלב גוסס על אם הדרך, מוקפת בשנים עשר איש הלוטשים עיניים, ערים למאמצי ההחייאה ההירואים שלי, או לחילופין, כפי שאני רואה את זה היום, תוהים בנפשם מי זו התמהונית החשופה בבגד בלט ורוד.
הכלב לא הגיב והחלטתי להעבירו לבית החולים שלי להמשך טיפול.
קהלי הנאמן לא ויתר ונסע אחרי. זו בטח נראתה להם ההצגה הכי טובה בעיר.
וכך נדחסו בבית החולים שלי כלב אחד גוסס ושנים עשר אנשים זרים.
למה הסכמתי? שאלה טובה.
ראשית, יש לזקוף זאת לעדינות הטבעית שלי- לא היה לי נעים להעיף אותם לכל הרוחות.
ושנית, הנחתי ברוב תמימותי שמי מהם יעלה את שאלת התשלום באיזה שהוא שלב- לי לא היה נעים לבקש…
 
הכלב ביש המזל לא שרד את הלילה. ואילו אני, בנוסף ללילה ארוך ומתסכל וכלב שלא הצלחתי להציל, נאלצתי לענות לכל אותם אנשים שטרחו וצלצלו למחרת.
 
מאז , כשאני מאשפזת כלב פצוע ללא בעלים אני לא לוקחת קהל. עניין של ניסיון.
וכשאני רוקדת , אני לובשת  רק   שחור. שוב לא יתפסו אותי בחצאית ורודה. 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ח ל י  On 3 לינואר, 2007 at 19:12

    את נחמדה.הצילום בשבילך 🙂

    וחבל כל כך חבל שלא היה שם מישהו עם מצלמה..

  • אמירה הס  On 3 לינואר, 2007 at 21:02

    זה שיצאת עם בגד הבאלט בלי לחשבן מראה שאת עושה את המוטל עליך מבחינה מוסרית ומצפונית
    במסירות וזה הנפלא בוטרינרים
    יש לי בת וטרינרית וזה הזכיר לי את מסירותה לחיות

  • יעל ישראל  On 4 לינואר, 2007 at 04:30

    זה אומנם סיפןר נורא עצוב, אבל לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק על התיאור שלך על חצאית הטוטו הוורודה. זה בטח היה מראה סוראליסטי.רק חבל שהמתוק המסכן לא שרד. ואז זה היה הופך לפיליטון נהדר.

  • פסיכולוג מחמד  On 4 לינואר, 2007 at 11:50

    אהלן שלומית, יצא לי לבקר בבלוגך כבר כמה פעמים

    הפוסט הזה הפריע לי קצת כי הוא יוצא דופן בכתיתבךדבר ראשון- הוא מיושר לשמאל וזה פריע ויזואלית לקרוא כך
    דבר שני- הכתיבה נראית פופוליסטית וזולה, כמו ילדה קטנה שמפסרת בהתרגשות על הקורות אותה, בלי עומק או בלי התפתחות של הנושא- אשה בורוד מכניסה עירוי ומסביבה אנשים זרים
    וזהו

  • שלומית  On 4 לינואר, 2007 at 12:52

    לגבי הישור לשמאל- אני לא מצליחה לסדר את זה. הייתי שמחה לקבל עזרה…אני עושה" ניקוי" וזה נשאר אותו דבר.
    אני אפילו לא מצליחה לראות את הפוסט הזה כשאני פותחת את האתר שלי.
    אך מבינה שהוא בכ"ז נמצא באתר

    לגבי הביקורת- יש פוסטים קצרים שאמורים להצחיק וזהו.
    אני מניחה שפה ושם יש ותהיה ביקורת מוצדקת על הכתיבה עצמה. אבל- היי, אני לא סופרת מקצועית
    give me a break…

  • Luna  On 4 לינואר, 2007 at 23:08

    Shlomit,
    Excellent story. Short, funny, unique and crammed with emotions. This is exactly the kind of writing I expect to read in your 'blog' and don't let any jealous impotent writers who pose as psychologists to disturb you.
    If my dog, G*d forbid, ever ran away from home and got hit by a car, I wish it would be you, there, in a black tutu or not, that would try to save him.
    For those who don't have pets that are treated by Shlomit, I can only say that her devotion to the animals and their owners is formidable.
    Cheers
    🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: