האשכים של אוסקר , שם בדוי

היה לי לקוח, אוסקר שמו.  חתול ג’ינג’י גדול  וטוב מזג, בדרך כלל.

.  אוסקר היה מה שקרוי "פעיל מינית". מה זה פעיל- הוא לא הפסיק לזיין. היה חוזר הביתה רק כדי לתדלק ונעלם שוב.
מדי שבועיים שלושה הוא היה מתייצב במרפאה שלי עם חום גבוה וכיס מוגלה ענק שדרש התערבות כירורגית.

המבט שלו היה מורכב.

לאדוניו המעריץ, שלדעתי קינא בביצועים שהפגין, היה זה מבט מתנצל שאמר, שוב סיבכתי אותך בהוצאות, צר  לי.

 אלי הפנה מבט מתריס . אוסקר ידע מה דעתי על החירות המינית שנטל לעצמו.
החלטתי שהגיע הזמן לצעד דרסטי. הצעתי לסרס את אוסקר.
 
עד היום קשה לי להבין איך ניתוח פשוט שנועד לצמצם את הילודה בכלבים ובחתולים גורם לזעזוע רבתי כשאני מעלה אותו בפני הלקוח. כשכבר העזתי להעלות על בדל שפתי את המלה סירוס- דבר שהיום, למודת ניסיון, אני לא עושה יותר- הייתה התגובה של הגבר הישראלי תמיד זהה. מדובר רק בגבר הישראלי. גבר אמריקאי לעולם לא יגיב בצורה כזו…ונשים, באופן כללי מתייחסות  לסירוס באופן ענייני.
הגבר הישראלי, קודם כל באופן בלתי מודע , מניח יד מגינה על המבושים הפרטיים. אחר כך ייתן בי מבט מאשים כאילו רציתי לסרס את אוכלוסית הגברים כולה , ולא רק את החתול החרמן שלו שלא מפסיק להסתבך בצרות בגלל עודף הורמונים. 
 
העובדות מדברות בעד עצמן. כלב שמריח נקבה מיוחמת –וחוש הריח שלו עולה על שלנו בהרבה- יעשה הכל כדי להגיע אליה. הוא יטפס על גדר בגובה חמישה מטר, ירוץ בכביש ואולי יפגע ממכונית עוברת, יזנק מעל שער דוקרני ויחתוך את עצמו- הכל כדי לקבל זיון.  למה זה נשמע מוכר. 
גם החתול שלכם, אם לא נפרד עדיין מאשכיו, יחפש צרות ואף ימצא אותן.
בדרכו לשימור הגזע והנצחת המטען הגנטי שלו הוא ילחם בחרמנים מזדמנים, יעלם מהבית ליומיים ויחזור מיובש, מזה רעב ופצעים מוגלתיים על גופו, עדות לקרבות שניהל.
 
כבדיחה, הצעתי לבעלים של אוסקר לרכוש כרטיסיה: כל ניתוח עשירי יהיה על חשבוני.
בעליו של אוסקר קלט לפתע כמה כסף הוא מוציא על שעשועי המין של חתולו. אני חושבת שזה מה שהכניע אותו. אוסקר הובל אחר כבוד אל חדר הניתוחים.
הפעם, בנוסף לניקוז האבסס , נפרד גם מאשכיו.
 
תאמינו לי שאיכות חייו רק השתפרה. היום הוא בריא יותר, לא מסתבך בפלילים, ואני רואה אותו רק פעם בשנה כשהוא מגיע לקבל את החיסון השנתי.
 
כן, כן. אני יודעת שרק אשה יכולה לכתוב משפט כזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On 22 לנובמבר, 2006 at 14:22

    את החתול שלי סירסתי בלי לחשוב פעמיים. בעולם אידאלי היה עדיף להשאיר אותו לא מסורס, שיבלה ויהנה, אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה וחתולים לא מסורסים גורמים לעצמם נזק וסבל ניכר.

  • שקדיה  On 22 לנובמבר, 2006 at 22:45

    את החתול קיבלנו מצב"ח מסורס למשעי 🙂
    הוא היה בן שמונה חודשים. היום הוא חתול שמן, ובקרוב נחגוג לו עשר שנים.

  • יעל ישראל  On 29 לנובמבר, 2006 at 18:36

    אני התקשיתי קצת לסרס את החתול הראשון, וגררתי את זה עד גיל שנה וחצי, ולא הבנתי שהפיפי שהוא עוה בכל מיני מקומות זה בגלל הבגרות המינית. הייתי צועקת עליו שהוא משתין שלא בארגז שלו, והוא היה מביט עלי כמו על מפגרת. מיד כשסירסתי הפסיק המנהג להסריח בפיפי כל מקום.

    אז את השני סירסתי כבר בגיל חצי שנה בהמלצת הגניקולוג, ואני עד היום מצטערת על זה, כי זה לדעתי גיל מוקדם מדי, ועכשיו יש לו בעיות שונות בשלפוחית השתן.

    מהנסיון שלי, כדאי לסרס בגיל בגיל שנה, לא לפני ולא אחרי.

    ואגב, את החתולים למטה מסרסים ומעקרים שירותי הוטרינר העירוני של תל אביב, זה בחינם, כולם פה בשכונה מזמינים אותם פעם פעמיים בשנה, והכול רגוע יותר: אין ריסוסי שתן שמסריחים את הכניסה, אין מריבות איומות, והחתולים כולם בריאים יותר ונראים מצוין וחיים עד גיל מבוגר.

    איכות חיים במקום זיונים. גם זה משהו בשביל חתולים.

  • איתי  On 4 לדצמבר, 2006 at 17:57

    כתיבה משעשעת ביותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: