הציפור הכי מתה

 

הציפור שהורדה מהמכונית היתה כבר מתה. ככה לפחות חשבתי. היא שכבה על הצד ולא זזה , וגם כשנגעתי לה בעין היא לא הגיבה.
רק עוד פרפור חלש, כמעט  בלתי מורגש, היה או לא היה שם.
הכרתי את התוכי. היה זה ג'אקו (סוג תוכי)  שתלש נוצות באופן אובססיבי.
 
תלישת נוצות מהווה בעיה מוכרת לבעלי תוכים.
התוכי התולש  מתחיל לסדר את  הנוצות שלו- פעולה נורמלית המתבצעת גם בטבע, אבל תוך כדי סידור הנוצה הוא  "נועל"  את המקור עליה , ובתנועה מהירה תולש אותה.  התוכי מסוגל למרוט כך את כל נוצותיו, למעט אלו שעל ראשו.
זה לא מצחיק אלא  מעורר רחמים.
 יושב לו ג'אקו קטן ונראה כמו נשר מיניאטורי: צווארו קרח לחלוטין ולפעמים גם הגוף ערום ועריה,  ורק ראשו עוטה שפעת נוצות,
חלק נכבד מהתוכים הגדולים, אם כי לא כולם,  תולש מסיבות נפשיות כאלו או אחרות.
 
 
היה לי תוכי אחד שהייתי מוכנה להישבע שהתלישה אצלו נובעת מפער בלתי ניתן לגישור ברמת האינטיליגנציה  שלו ושל בעליו.
לטובת התוכי, כמובן.
גם התוכי שהגיע באותה שבת היה תלשן מקצועי.
לבעליו כבר הסברתי בביקור האחרון אצלי ,  שעליו לשנות את אורח החיים של התוכי.
בינינו, גם אם היו מכניסים אותי לכלוב קטן ללא חברה, בלי צעצועים ועם  ג'אנק פוד ,גם אני הייתי תולשת.
 הוא לא האמין לי. דבר ראשון הוא הלך לחנות חיות וקנה תרסיס נגד גירודים.
אחרי שרסס את הציפור המסכנה שלושה ימים והיא עדין תלשה נוצות , הוא החליט לנקוט בצעדים יותר דרסטיים.
 
למרות שבמקרה שלו היה ברור שהתוכי תולש מסיבה נפשית,  הוא קנה קוטל חרקים של סנו.
קוטל החרקים הזה היה יעיל להפליא.
בעיית תלישת הנוצות נפתרה בו ברגע שהתוכי רוסס.
כמו כן, התוכי הפסיק כמעט לחיות.
 
הכנסתי אותו מיד לתא טיפול נמרץ. הזרמתי חמצן  והזרקתי לו חומר נוגד.
זה היה מקרה קלאסי של הרעלה שמגיבה לאטרופין.   הבעיה שלי היתה איך לא להרעיל אותו עם עודף אטרופין. בעוד  שבמינון הנכון אפשר  להציל לפעמים את החיה המורעלת , עודף  אטרופין הופך להיות גורם מרעיל בפני עצמו.  
 
וכך, למרות הלחץ והמהירות בהם עבדתי מצאתי עצמי מחשבת כמה אטרופין בדיוק עלי להזריק לו.  המינון ניתן לנו לפי כמות חומר לקילוגרם ציפור. מאחר ורוב התוכים שוקלים הרבה פחות מקילוגרם – צריך לחשב. וכך אני יושבת עם  מחשבון  ועושה "ערך משולש" שזה לדעתי הדבר הכי שימושי, אם לא היחיד, שקבלתי בבית הספר כהכנה לחיים האמיתיים.
 
למען האמת, לא האמנתי שהתוכי יצא מזה.
שלחתי את בעליו הביתה עם תחזית פסימית ונשארתי ליד התוכי. כל עשר או חמש עשרה דקות הזרקתי לו עוד אטרופין.
כשחזרתי אליו אחרי שעה , עבר התוכי משכיבה על הצד לשכיבה על החזה, סימן מעודד.
אחרי ארבע שעות התוכי נעמד על רגליו.
ואז קרה לי דבר שלא קורה לי הרבה: פרצתי בבכי.
זה היה התוכי הכי מת שהצלחתי להחזיר אל החיים.
למחרת, בא הבעלים לקבל את יקירו. ראיתי שהוא מנסה להגיד תודה ואין מלים בפיו.
 
חייכתי בצניעות, נותנת לו למצוא את המלים בעצמו.
 
תודה, אמר בהתרגשות. ממש תודה שהסכמת לקבל צ'ק דחוי…
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 18 לנובמבר, 2006 at 10:06

    כתוב מקסים! נשארתי עם חיוך מתוק – מריר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: