אופניים בצפון תאילנד או: עזבו אתכם מפילים, רפסודות או טיולי ג'יפים בהרים. קבלו את הדבר האמיתי…


 

אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, סוף סוף למדתי לתת לו את מה שהוא באמת אוהב: חופשת בטן-גב בחופי תאילנד המקסימים, בין מוכרי האננס לעצי הקוקוס, מול איי המנגרובים והמים הכחולים ירוקים. וכדי שאני לא אמות חלילה משעמום, חיברתי לחופשת החלומות של ק. את חופשת החלומות שלי – כמה ימים בצפון תאילנד, בצ'יאנג מאי, שם באמת אפשר לטייל.

בציאנג מאי קיבל ק. הפתעה נוספת ליום ההולדת שלו – יום בבית ספר לבישול. מאחר שבשבילי בישול זה עונש, את היום שהתפנה בחרתי להעביר על אופניים. נרשמתי לטיול רכוב בשמורת DOI SUTEP הנמצאת מעל צ'יאנג מאי.
בעל החברה הסביר לי שהאופניים שלו איכותיות ושהוא מספק את כל המיגון הדרוש. יופי, יש קסדה, חשבתי לי לתומי.
משאית החברה אספה אותי למחרת בבוקר, לא לפני שכמעט עליתי בטעות על ההסעה לבית הספר לבישול, אלוהים שישמור.עוד הייתי מבלה יום שלם בקיצוץ ירקות.
לאחר כחצי שעה נסיעה הגענו לשמורה. זוהי השמורה

צב נינג'ה על גלגלים (צילום: שלומית לוי)

הגבוהה ביותר בצפון תאילנד, ואנחנו עולים במעלה ההר לגובה 1,600 מטר. כשירדנו מהמשאית גילינו שאנחנו בתוך ענן.
היינו שבעה: זוג צרפתים, זוג נורווגים, אנגלי, סינגפורית יפהפיה ואנוכי. הצוות המיומן הוריד מגג המשאית את זוגות האופניים (Merida, שיכוך כפול) ואחריהם ירדו עוד שלושה שקי פלסטיק גדולים., מתוך השקים הוציא מדריכנו הנועז חלקי פלסטיק מגושמים שהלכו והתבררו לי, לחרדתי, כאמצעי מיגון גוף. מיגון חזה וכתפיים, מיגון מרפקים, וגם מקומו של הפלסטיק על הרגלים לא נשכח. לצערי, מיגון לטוסיק עוד לא המציאו.

זה היה השלב שבו נזכרתי שלא שאלו אותי מה רמת הניסיון שלי ברכיבה. בלי להיכנס לפרטים מיותרים, אומר רק שבפעם האחרונה שרכבתי על אופניים עוד לא היו מהלכים, המעצורים היו ברגל, ופעמון מתכת היה צמוד לכידון. לפני כחצי שנה החלטתי לרכוב ברצינות, ואף עשיתי את זה בשדה שליד הבית – בלי עליות, בלי ירידות. אמאל'ה.

צב הנינג'ה שהפכתי להיות עם כל המיגון, התבקש ללבוש גם חולצה אדומה שהמארגן חילק לנו. לא במתנה, כמה חבל, אלא כדי לסמן את מיקומנו בג'ונגל, במקרה שניעלם בין העצים, או, מה שיתגלה כהגיוני יותר בהמשך, במקרה שנתדרדר לתוך אחד המדרונות. מייד ידעתי את המדריך שאני הולכת לאיבוד סדרתית. שידאג קצת. למה רק אני צריכה לדאוג.

עמוק בליבי אני מצטערת שלא עשיתי ביטוח עם חיליק מגנוס. מי יודע.
לצערי אין לי מכנסי רכיבה. מי היה מאמין שגם בתאילנד ארכב. עוד בארץ, כשהעליתי את הרעיון בפני ק. היקר, הוא הזדעק ואמר שהוא בא לחופש ולא למסע אלונקות. אי לכך נשארו המכנסיים שלי בארץ.
אחרי שהתלבשנו והתמגנו נותר עוד שלב פעוט לפני התחלת הרכיבה. המדריך הדגים רכיבה בעמידה עם הישבן מוטה לאחור. "מי שלא יכול לרכוב ככה אין לו מה לחפש כאן", הודיע לנו.
אופס.

במשך 45 דקות ירדנו בדרך עפר סבירה שהובילה אותנו לבית קפה באמצע הכלום. יצאנו מהענן ומתחיל להיות חם. בית הקפה המאולתר בנוי על טרסה פתוחה למדרונות שמתחתיה. נוף ירוק סבוך עוטף אותנו. אנחנו ממשיכים לדהור במורדות היער ומגיעים לכפר תאילנדי חסר שם. ילדי הכפר
רצים אחרינו. הכנסייה נמצאת ממש ליד בית התפילה הבודהיסטי. כמו בהרבה מקומות בתאילנד, הדתות מתמזגות פה בנונשלנטיות. לכולם יש מקום. בתחילת הטיול, בתדריך הראשוני ,אמר לנו המדריך: "במקרי ספק אל תאטו. מהירות תוציא אתכם מהרבה צרות". וואלה, הוא צודק. אני מעופפת מעל מכשולים שונים וכולי מרוכזת במטרה העיקרית: לחזור הביתה בשלום. הדרך מתפתלת בין בולדרים שונים- אני מוכנה להישבע שכאלה בדיוק עברתי עם הג'יפ פעם. עם הג'יפ! מה אופניים עושות על שביל כזה?

מכונית שעברה מולנו גרמה לכל הקבוצה לרדת לתוך התהום. אין שוליים, אין מרווח ביטחון. כולנו יורדים מטר שלם ונזהרים לא לעוף עד למטה עם האופניים. דרך העפר שלוותה אותנו בהתחלה נראית כחלום רחוק. אנחנו עמוק בתוך היער, ירידות בשיפוע אימתני. בשלב מסויים פגשנו את הציוויליזציה בדמות אספלט. אבל השמחה היתה מוקדמת. לא בכביש מדובר אלא בשני פסי אספלט רעועים וצרים ברוחב כארבעים ס"מ כל אחד, שביניהם יש מהמורות. נדרש ריכוז עילאי בשביל להישאר על האספלט, שכן סטייה ממנו פרושה החלקה לתוך חריצים עמוקים בקרקע. בנוסף, מדי פעם צריך לעבור מפס הרוס לאחיו הפחות הרוס. והכול, אני מזכירה, תוך ירידה מהירה במדרונות שלא נגמרים.

ואז פונה המדריך אלי – מעניין למה דווקא אלי – ושואל אם אני מסכימה להיכנס לסינגל. יש שם שורשים שחוסמים את הדרך, הזהיר, וצריך לקפוץ מעליהם. בטח, מלמלתי, למה לא. בינכה אני כבר מתה. למה לא.

הסינגל נגמר במפל מים ושלולית בוץ מקסימה. כמו גדולה עברתי אותה. לפחות אני לא צריכה לנקות את האופניים בסוף היום.
הטיול נמשך כארבע שעות, עשרים וחמישה ק"מ של דאון הילס מטורפים. מגובה של 1,600 מטר ירדנו לגובה 400 מטר ולבקתה על אגם תכול. יש יתרונות ברכיבה כזו. החלק היחיד בגוף שכואב בסוף היום הוא האגודל, ככה זה כשנוסעים עם ברקסים כל היום.
רק בסוף היום עיינתי בפרוספקט של החברה המארגנת. "טיול מתאים למתחילים עם מוטיבציה", היה כתוב שם על הטיול שלי.
נו טוב, אני מניחה שגם מוטיבציה להישאר בחיים נחשבת.

מחיר הטיול בחברת Mountain Biking הוא 1,250 באט (כ- 125 שקלים). המחיר כולל הסעה מהמלון
וחזרה, אופניים, מיגון וקסדות, ליטר מים וארוחה חמה בסוף המסלול.

 

פורסם  ב ynet

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: