הייתי שם. חוויות מפיצוץ בקניון רננים

לא להאמין.

את הפיצוץ הראשון שמעתי בדיוק כשעליתי לחניון הגג. נשמע חזק , נשמע כמו פיגוע. אבל מחוץ לקניון.

מסתבר שהעלייה ממנה עליתי לגג ממוקמת 25 מטר ממקום הפיצוץ. אני צריכה לעדכן את מערכת  קבלת ההחלטות שלי בעתיד.

צעצועים זה אנחנו 2 או: אם הייתי תוכי- הייתי מתה מרעב!

תוכים, בדיוק כמו ילדים, צריכים צעצועים. והרבה.

אני לא רוצה לכתוב שוב מה שכתבתי בפעם הקודמת כשכתבתי על צעצועים ותוכים (אבל ממליצה שתקראו , ככה לרענן את הזיכרון)

הפעם עליתי מדרגה. יש לי צעצועים חדשים במרפאה שלי. חלקם ממש  מסובכים. וכמו שכתבתי בכותרת, אם הייתי תוכי אין ספק שהייתי מתה מרעב. ק. כבר הראה לי פעמיים איך פותחים את הקופסה הצהובה (בסרטון השלישי) ואני עדיין מסתבכת.

כל הצעצועים כאן   הם צעצועי חיפוש מזון מאד מורכבים. התוכי צריך להפעיל מיומנות כדי לשחרר את המזון הנחשק.

הצעצוע שבסרטון הראשון מורכב מכמה "קומות" . על כל "קומה" יש בליטות  וכשאוחזים בהן אפשר לסובב את החישוק כולו. רק כשכל החישוקים מכוונים לאותה צורה – ה"ממתק" נופל מהחישוק העליון עד לפתח.

הצעצוע היפה הזה, זיג זג שמו, שמים בוטן או אגוז בפתח התחתון ומסובבים. בדיוק כמו רולטה בקזינו. אתם תראו איך הג'אקו שכאן, במיומנות  שאין שנייה לה (בטח לא אצלי) מסובב ומסובב עד שהאוצר נופל לידיו כפרי בשל.

וזו קופסת אוצרות: יש לה שני ברגים שאמורים להיות מסובבים בזוית מסויימת כדי שהקופסה תיפתח.

מצד אחד אני שמחה שאת האוכל שלי מניחים לי בצלחת ואני לא צריכה להוכיח כישורים מכניים כדי לשבוע. ומצד שני לי אין הפרעות התנהגותיות, עד כמה שידוע לי.

אני לא צורחת בד"כ, אני לא נושכת (בדוק) וגם לא תולשת את נוצותי.

אבל לתוכים –לכולם-  הצעצועים האלה ממש  מומלצים,

מחדשת את הנדרים שלי

 

 

מזל שיש לי סמינרים מקצועיים.

ביום הראשון זה תמיד קשה. הפרעת הקשב שלי פורחת כשיש באולם 800 מאזינים. למדתי שאני חייבת לשבת ממש מול המרצה , בשורה הראשונה, כשהעיניים שלי מתחברות לשפתיים שלו. זו הדרך היחידה שלי להישאר מרוכזת. אני גם רושמת המון. לפעמים סתם משרבטת. אבל אם אני לא כותבת- אני נרדמת. שילוב של ג'ט לג , מיקוד באנגלית, והרצאה שדורשת ריכוז מקסימאלי.

כשאני שומעת את המרצה הראשון אני מתחילה להתקפל לתוך עצמי. מה בכלל אני עושה כאן.

לא מגיע לי להיות רופאה. כמה הרבה הוא יודע- ואני לא.

ואז אני נרגעת .

ונכנסת למוד הסטודנטית הדורסנית.

לא אוכלת, בטח שלא ישנה מספיק- ככה זה כשמתעוררים כל יום בשלוש לפנות בוקר. מגיעים להרצאות רעננים לגמרי-וממוקדת כמו קרן לייזר.

זה בסדר. אני קלינאית. אני מטפלת בחיות , לא חוקרת באוניברסיטה. בחירה שבחרתי לפני הרבה זמן ומיום ליום אני שמחה בה יותר. מותר לי לא לדעת מה שהוא יודע . אני לא עוסקת במחקר. הוא חוקר כדי שאני אצליח לרפא יותר חיות. זו ההיררכיה , ככה זה נכון.

מכל סמינר אני חוזרת מלאה באנרגיה. מאושרת מהבחירה המקצועית שלי. רוצה להמשיך ללמוד,לדעת יותר  ולהשתפר עוד ועוד.

מרצה מומחית לרפואת חירום מסבירה בהתנצלות שלאור המצב הכלכלי באמריקה היא מחייבת הרבה פחות על טיפול בחיות אקזוטיות. בעוד שכלב עם "סיבוב קיבה" ישלם אצלה כ 1200$ לטיפול, שרקן קטן שמגיע עם אותה בעיה בדיוק יחויב רק 800 $. היא נשמעה כל כך מתנצלת. ואני הייתי צריכה לצבוט את עצמי ולחשוב למה בעצם אני עובדת בארץ ולא שם…

 

כשהסתובבתי באולמות התצוגה שבה את עיני מכשיר קטן וחמוד .

זה הטרנד החדש במרפאות פרטיות. יותר ויותר וטרינרים מצטיידים באחד כזה. כמו ששמעתי בהרצאה- בעלות (ללקוח)  של ארבעה צילומי רנגטן  היא עושה סיטי אחד ורואה הכול…

רבע מיליון דולר ואני יכולה לקנות אחד כזה.

 

ולמי שלא מכיר, הנה חוויות מסמינרים אחרים.

http://shlomit500.wordpress.com/2010/08/03/סמינר-על-רפואת-תוכים-קצה-העולם-סן-דייג/

http://shlomit500.wordpress.com/2009/02/24/c-t-לצב-זה-כל-ההבדל-חוויות-מסמינר/

http://shlomit500.wordpress.com/2008/02/25/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a8%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%a8/

http://shlomit500.wordpress.com/2007/02/27/%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98-%d7%a7%d7%a6%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%92%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%99/

 http://shlomit500.wordpress.com/2011/02/28/%d7%94%d7%90%d7%97-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%aa/

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. 

מנהטן שלי: פרידה מעיר

עשר מעלות צלזיוס. אני פוסעת במנהטן , עטויה במעיל סקי , לובשת סוודר ונועלת מגפים מגומי לשלוליות. לפני הולכת מקומית בחולצה קצרה ובסנדלים.

משהו בליבי אומר לי שאת החורף האמיתי כאן , זה שעוד לא הגיע, אני לא אשרוד.

אני מתחילה את תהליך הפרידה שלי מהעיר המופלאה, הדחוסה, האינטנסיבית, המהפנטת, והעשירה הזו.

יום החייל המשוחרר veteran day

היום *ראיתי  לראשונה את ההערכה של העם האמריקאי לחייליו.

במקרה (רק במקרה ! )  נקלעתי היום לשדרה החמישית. השדרה  נסגרה לתנועת כלי רכב לטובת מצעד  החיילים הוותיקים .

אני ,שעד היום כועסת על האמריקאים שחוגגים את ימי הזיכרון שלהם בשופינג נלהב, ראיתי עוד צד שלהם.